להחיות קסמים מתים
רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Blood Ceremony – The Eldritch Dark
מאת: ירון שפונד
03-10-2017
אחד הדברים שאני אוהב כאשר מתפרסמים ליינאפים של פסטיבלים שונים (במיוחד הקטנים) זה לבצע סוג של "מבצע היכרות" עם הלהקות הקטנות או הפחות ידועות שמשתתפות שם. במהלך החיפושים אחר אותן להקות מגלים לא פעם יהלומים הנחבאים להם אי שם בתחתית רשימות הבילינג של הפסטיבל. כזה היה סיפור ההיכרות שלי עם Blood Ceremony. גיליתי אותם במקרה, תוך כדי דיון עם חבר על הליינאפ הצפוי של Eindhoven Metal Meeting על להקה דומה המשתתפת בו. אלא שתגלית זו הייתה מיוחדת יותר, שכן לא רק את הלהקה המסוקרת כאן גיליתי באותו דיון, אלא גל שלם של להקות המבצעות סוג של Retro Occult Rock (הנה פה מבחר מעניין ב-Tag הזה ב-Bandcamp – קישור) אם ניתן להגדירו כך.
Blood Ceremony (הקרויים על שם סרט איטלקי משנות ה-70 הנושא שם זה) הם להקה קנדית המנגנת רוק פסיכודלי אשר מושפע מאוד מלהקות נוסח Jethro Toll ו-Jefferson Airplane. כמו כן ניכרות אצלו גם השפעות מהמטאל הראשוני נוסח Black Sabbath ו- Pagan Altar. בעשור האחרון אנחנו בכלל עדים לגל של להקות צעירות המנגנות את אותו רוק פסיכדלי המשופע בליריקה מאגית-שטניסטית-כישופית, כמו נותנות כבוד לרוק של שנות ה-60 וה-70 הן לאסתטיקה הכללית והן לדרכי ההקלטה והניסיון להגיע לסאונד של פעם. להרכב שלנו יש סולנית והוא מכוון לעבר אחת הלהקות שדי מהווה את אבן הדרך הראשית לז'אנר – Coven. למיטיבי שמע – בגל הזה ניתן למצוא עוד להקות מצוינות כמו Purson, Jesse and the Ancient Ones,The Oath, Mount Salem.
The Eldritch Dark (2013), הוא אלבומה השלישי של
Blood Ceremony שלדעתי משקף את החזון המוזיקלי של הלהקה בצורה המיטבית. האלבום נפתח בשיר Witchwood אשר שמכניס מייד את המאזין לסגנון המיוחד של הלהקה. כבר בפתיחת האלבום מבחינים בביצועיה של הסולנית אליה אובריאן בשילוב ווקאלי עם גרייס סליק בשירה ונגינה. חלק מן השירים מלווים בחליל צד (איאן אנדרסון). השיר השני באלבום תפס אותי: לדעתי Goodbye Gemini יכול היה בקלות להיכנס לקלאסיקות של הרוק הפסיכדלי לו רק היה יוצא לאוויר העולם אי שם בין השנים 1968-1969. עם זאת, זהו לטעמי השיר היותר קל וקליט שיש בנמצא באלבום.
ברצועה השלישית התפקידים משתנים וגיטריסט הלהקה לוקאס גדנק שר לצד ליווי חליל צד בביצועה של הסולנית שלנו בשיר איטי וקצר (בלאדה, מה אתם יודעים?) ש-Jethro Toll היו יכולים בקלות לסמוך את שתי ידיהם עליו. גם זאת, כמו הקודמת, היא רצועה שאפשר לתהות לגביה שמא פשוט איחרה את זמנה ב40 שנה לערך.
החל משתי הרקצועות הבאות – האלבום עובר שינוי מגמה והופך כבד יותר בשני אופנים שונים: בEldritch Dark נכנס קצת סאונד של Heavy Metal קלאסי לתמונה בדמות ריפים בלאק סבאת'יים הנותנים לשיר עצמו נופך כבד ואיטי יותר, כמו האלבומים הראשונים של Black Sabbath (למשל Paranoid). השיתוף של חליל הצד גם בחלק הזה ה'כבד יותר' לטעמי מוסיף ולחלוטין לא גורע מהעוצמה. השיר השני בחלק הכבד, Drowning Down the Moon לוקח לכיוון הפסיכודליה. האורגן לחלוטין נותן פה טון שמוביל את היצירה לכיוון יותר הזוי ורחפני ובכלל השיר הזה מושך לגמרי לכיוון של The Doors וה-Grateful Dead וגם מרגיש כניסיון הכי אותנטי באלבום. סיום השיר כנמו נושא את המאזין על קולות האורגן שלו אל מחוזות הפסיכדליה ושוקע אט אט בתוך הפחד לאחר שהמילים We welcome you to the sabbat.
לאחר קטע אינסטרומנטלי קצר מגיעה הרצועה הסוגרת את האלבום כבלדה איטית ואווירית ומעט גרובית לעיתים. הקטע הוא מעין סיכום לכל אלבום בהכילו את כל מרכיביו השונים.
ובכן, מבחינה מוזיקלית? לטעמי זה אלבום טוב. יש פה הרבה מן הרוק הישן והטוב של שנות ה-60, ואני מניח שאם היה יוצא לפני נניח 45 שנה, הוא היה נכנס להרבה רשימות השמעה ותופס מקום לצד רבים מאלבומי החובה של אותה התקופה. יש להוסיף ולומר שהלהקה הוציאה עד כה כ-4 אלבומים וכי כולם טובים למדי ולמעט הליריקה הנחווית מאולצת והניסיון לדבוק בתדמית של שנות ה-70, המוזיקה עצמה עושה את העבודה.
המשפט האחרון מבטא את תחושתי הכללית לגבי עבודות רטרו. אני מודה שאני נוטה להרים גבה כשזה מגיע לפרוייקטים מוזיקליים שמשקיעים אקסטרה מאמץ בלהיות משהו שכבר היה בעבר. לפעמים אני חושב שעדיף משהו טוב ואיכותי (המממ....Memoriam?) אפילו אם דומה קצת לתהילת העבר על פני משהו מקורי במיוחד אבל פחות טוב, אבל פה אנחנו מדברים על גל של להקות שמנסות לחיות מחדש את שנות ה-60 -70; וזה מעבר למוזיקה – כולל בפאן הויזואלי, הטכני (כלים ושיטות הקלטה) ובגישה הכוללת שלהם כלפי המוזיקה שהם מגנים (קצת, למשל, כמו להקות בני 17 שמנסים במאולץ לשחק אותה ת'ראשרים קשוחים משנות ה-80 על כל המשתמע מכך), כשבפועל התחושה היא של ניסיון חיקוי הרבה יותר מאשר ניסיון ליצור משהו משלך בהשראת הקופה – מה שלדעתי צריך היה להיות.
גם אם מכיל אלמנטים טובים, לפעמים התחושה הנותרת היא שפשוט נתקלנו בסוג של הומאג' מושקע במקרה הטוב, מה שדי פוגם בהנאה. שילוב של עבר והווה יכולים להצליח יותר אם משלבים את שיניהם במידה שווה בהדגשה הנכונה של איכויות שתי התקופות היצירתיות.
לסיכום – לפנינו פיסה יפה של Occult Rock פסיכדלי מופק יפה. אם תוכחלו להתגבר על תחושת הלחיות מחדש פה, הרווחתם. כל זאת ואפילו לא אמרנו מילה אחת על הלהקה הכי ידועה בז'אנר הזה שהו כה רבים אוהבים לשנוא...
*
ירון שפונד,
אוקטובר 2017
