רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Winterhorde - Maestro | סיקור אלבום

מאת: יוסף בן עוז

7-8-2016

פעם, כשהאינטרנט עוד היה בחיתולים והיינו קונים דיסקים הייתי בוחר אלבומים לפי העטיפה החיצונית. המנהג נשאר מאז אלא שהחווייה הנוכחית נתמכת אתרי ההזרמה השונים כבר הופכת את העניין לבחירה של גרעין מתוך צלחת גדושת פיצוחים. הכל טוב למדי, רגיל למדי. ודומה כל כך.

את עדר החורף זכיתי להכיר ממש מזמן, בין גודש השמיעות האינטרנטיות שלי. הייתה זו העבודה הקודמת שלהם – Underwatermoon. לא הצלחתי לעוף עם האלבום ההוא. העבודה הזו נחוותה עבורי כטכנית מידי אעפ"י שניכרו בה כישורי הנגינה של ההרכב המבצע ללא כל ספק. התחושה ההיא נותרה עימי, וככל הנראה היא הייתה הסיבה העיקרית שהופעתו של האלבום החדש, לא עוררה בי התרגשות מיוחדת. ככה זה אצלי לעיתים תכופות: הכותרים שלא הותירו בי רושם הוופכים עם הזמן לתמונות רקע. איני מיטיב לזכור אותם במרוצת הימים ובשפעת האורות המהבהבים שהקיום הרועש שלנו מרעיף עליך.

אלא שמשיצא החדש הנוכחי של עדר החורף, הוסבה תשומת ליבי אל האלבום הזה והחלטתי לפתוח מחדש את הדלת. תבינו, אני איש קשה: הרי את מרבית מפלצות המטאל של הנעורים שלי כבר זנחתי בשפתיים נשוכות אחרי אלבום או שניים משלהם שהותירו בי כמיהה לחומרים הישנים שלהם במקומם. כך שללא ספק – הרכב שלא הכרתי בימי נעורי ומבקש לפרוץ אלי שוב – מוצא עצמו באופן טבעי נלחם על המקום שלו בתוך הלב שלי. העניין הוא שהסיפור השתנה בינתיים. רוצה לומר לכם: בשמיעה הראשונה הבחנתי שלמעשה מדובר ביצירה שונה למדי מקודמתה. ולטובה.

Maestro היא אבן יקרה בוהקת בינות לכמויות גדולות של חול עכור, זה ניכר בכל: ההפקה – על סף הדיוק המזהיר שמעטות העבודות שמתהדרות בו בצדק; השירה הנקייה של הסולן נכונה ומדוייקת; קטעי הבלאק שופעי אווירה מסוגננת היטב כמעט מתעלים אפילו על חלק ממטיבי המלודיה השבדיים ממש; העריכה המוזיקלית מדודה היטב: כל תו במקום, משקלים נכונים לכל חלק ופראזה וניקיון ביצועי למשעי; הסולנית שקולה מהפנט ויכולותיה להגיע לטונים גבוהים היא מהמרשימות ללא כל ספק; כל שיר מעניין ואחר, והשיר התשיעי שם פשוט מהפנט בקטעים האפיים שלו.

מבחינה מוזיקלית, מציע Maestro בדיוק את מה שמבטיח הפתיח המסקרן לעבודה הזו – זוהי תזמורתו הקלאסית של השטן: כאילו הוכנסת לתוך מחזה גדול המומחז בצלילים. למי שמרשה עצמו להיסחף פנימה חזקה עליו שהנאתו מובטחת ומיידית.

ראוי לציין שבעיני החוזקה הבולטת ביותר של ההרכב הזה היא היכולת המלודית שלו: מעבר לביצוע עצמו אשר במרבית האתנחתות המלודיות משיג רגעי קסם שנדמה שהם על סיפה של השלמות, יש כאן גם לחן ועיבוד מקוריים ומעניינים במיוחד. ברגעים המלודיים שם, אתה כמעט מתחנן שלא תיגמר המנגינה. שיאי האווירה נטועים לדעתי בין היתר גם בשימוש הנבון שעושה ההרכב בחוזקות הווקאליות של הזמרת והסולן (כלומר, מעבר לכלים), שבמינון הנכון ובמקומות הנכונים מצליחים ללכוד את אותו התו המתבקש עמוק בתוכך בזמן שאתה נתון במטאל הגדול והבומבסטי של גוף השיר.

מהסיבות הללו זו היא יצירה תיאטרלית ורבת עוצמה ורגש על כל המשתמע מכך.

אעפ"י כן, ואולי בגלל כל מה שנאמר לעיל, לא מצאתי פה בשורה גדולה: דומה כי העבודה שלפנינו עשויה היטב, אולי היטב מידי. במרבית השירים אינך משתחרר מהתחושה שמאכילים אותך קצת בכפית. המלודיה אמנם עשירה ומקורית למדי, אולם השירים עצמם ובמיוחד בקטעים היותר מטאליים שלהם אינם פריצת גבולות. למעשה הם נחווים לא פעם כאוסף מרשים של ריפים ששמעת היכן שהוא בעבר (ייתכן שההשפעות המוזיקליות עושות את שלהן, ובהחלט שומעים כאן השפעות יפות של כמה וכמה יוצרים מהמטאל ובכלל). להרכב ביכולות כמו של עדר החורף, לא לפרוץ גבולות זה כמעט למעול ביעוד. הייתי מצפה, בכנות שהייתי מצפה.

זאת ועוד, נטייתו המובהקת של ההרכב המעניין הזה למזג סגנונות שונים ורבים יחד נופלת לא פעם למן מתכון קצת צפוי ואולי אף מעט שטחי מבחינה מוזיקלית: אתה שומע הכל מהכל כאן – זה גם תזמורתי, זה גם בלאק, זה גם פרוגרסיב, זה גם קצת הבי מטאל וגם קצת דת' (במיוחד באזורים עם הטמפו הגבוה), ולפרקים אף קטעי קלאסיקה של ממש. אבל זה מעט מידי מכל אחד מאלו מכדי להצטבר להשפעה של ממש בתוך כל שיר שבסופו של דבר גם אינו ארוך דיו מכדי להכיל את כל העומקים כולם. מעין העדפת ההנגשה על חשבון ההעמקה. העובדה שמראש אין העבודה שלפנינו מבקשת להתמקם במנעד צר ומתפתל במעמקים כמו עבודות מינימליסטיות למיניהן אלא דוקא יצירה בומבסטית כמן מחזה איננה משנה את התחושה שיש כאן הליכה מעט רחוקה מידי עם המיזוג המדויק והמהוקצע. בעיני, חלק מהותי מקסמו של אלבום מטאלי הוא היותו מונומנט שהינך מנסה להעפיל אליו; אתגר לנפש עכורה אם תרצו. כשיצירה פותחת אלי את שעריה והכל מסתדר לי כמעט מייד, יש שאני אני מעריך אותה פחות. אני מוצא שמטאל ענוג הרבה יותר לנפש שלי כאשר הוא מתנהג כמו סוס פראי ולאו דווקא מבויית.

נדמה לי שאחת הדוגמאות הטובות להסביר את העניין הזה היא היצירה הפנטסטית של Emperor, הלוא היא האלבום האלמותי שלהם בעיני: Anthems to the welkin at dusk. מאז שרכשתי את האלבום הזה ועד היום (כמעט 20 שנה!) אני מצליח למצוא ניואנסים חדשים בכל שמיעה כמעט. זה דבר מדהים בעיני. הידיעה ההיא שישנם שם עומקים שטרם נגלו אליך, היא כמו קסם בקופסה. אתה תשוב אליה כמו ילד סקרן כי אתה מאוהב בה.

לדעתי, הרכב הבוחר לרקד עם יצירותיו על פי התהום המלודית, שומה עליו שיכלכל צעדיו בתבונה ולא יניח לעצמו להיות ברור מידי; נגיש מידי. קצת כמו למצוא גרעין נורא נורא טעים בצלוחית הפיצוחים שהמשלתי למעלה. בסוף אתה רוצה קצת משהו שטעמו ייקח אותך לטיול אחר, מעמיק יותר.

אבל באמת? לבד מתרעומת הפרפקציוניזם הקנטרני שהבאתי כאן, זוהי יצירה מלודית מופתית של ממש. יש לאלבום הזה נעימות קסומות שחובה לשמוע. אני אמשיך לקוות שבאלבומים הבאים יותן דגש על עומקים, אולי תוך מיזוג פחות רבגוני ולו כדי למצות את היכולות הכה ייחודיות שיש להרכב הזה בכמויות.