.נגן, קיסר אהוב. נגן את מותך

נגן, קיסר אהוב. נגן את מותך.

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Emperor – The Discipline of Fire and Demise

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

12-3-2018

שירת הברבור אינה תמיד שירה. לעתים היא אנחה חלושה של מי שביקש להגיע לקו הסיום עם זר עלי הזית על ראשו וכוחו לא עמד לו. תכופות היא זעקה אדירה לתוך חלל אינסופי, שהאמן משאיר בלכתו, אותה מערה חשוכה שלמתי מעט הכוח להאירה. לנוכח ידיעה זו, מפנה האמן את הבמה וברקע שורקות הרוחות, "הניחו להולכים", ומפזרות פירורים לפרידה.

זעקה זו מתגלמת בדמות אלבומה האחרון בהחלט של מי שאני מחשיבה להקת הבלאק מטאל הטובה והחשובה של כל הזמנים, Emperor. כמי שהאומץ והכנות היו נר לרגליה, Emperor לא היססה להודיע על פירוק לאחר עשור לפעילותה שכלל חמישה אלבומי אולפן, אלבום בהופעה חיה, אוסף ושיתופי פעולה עם הרכבי בלאק חשובים נוספים (מאז הפירוק אמנם שבו החברים לנגן, אך להופעות בלבד ותו לא). בסצנה ממוחזרת, בה להקות מטאל אחרות היו (ועודן) מושכות את העגלה, חולבות ניצוצות יצירתיות ושיתוף אחרונים ומשלחות תוצר שהיה מעמיד את הרפרטואר באור חיוור ומזקק טעם רע בפה, Emperor מזדקרת מעל כולן כמגדלור בחשכה. אם נשאיל דימוי מלהקת מופת אחרת, אלבום זה הוא ה–"Strangeways, Here We Come" של עולם המטאל.

היושר האמנותי הבלתי מתפשר שכה אפיין את הלהקה, הביא להתפרצות אחרונה וטהורה של יצירה, במלוא מובנה העמוק של המילה. יצירה שלמה ומדממת, בדמות אלבום קונספט המגולל את מסעו האחרון של פרומתיאוס.

פרומתיאוס. החושב מראש, הנביא ששתק, איש האש. הוא הנבחר לשורר את שירת הברבור. Emperor נבחרה לספר את נפילתו. הסימביוזה מושלמת. הלהקה שנושאת את האש בכלי הנגינה, בקולות ומעל הכל, בבטן, מעניקה פתחון פה לאיש שכולו חמלה, גאווה ואהבה. האיש המורד למען החירות האנושית צועד בדרכו האחרונה ולמאזין נותר רק להתכווץ. Emperor בראה עבורו עולם של קרח ולהבות, טבעי כשמיים ממעל וכאדמה מתחת, כמו האמת המרה והשפתיים הנשוכות. עטיפת האלבום אפורה, כמו גם החוברת, המעוטרת גם בצבעי לבן ושחור. זהו המסר, זהו העולם, ולצבעי האש אין מקום בתוכו.

קובלנות מאוכזבות ממשיכות ללוות את האלבום עד ימינו וכנראה אל הנצח. הטענות נעות מאי קטלוג האלבום כבלאק מטאל ועד להפניית עורף היות והוא מייצג את התדרדרותה המוזיקלית של הלהקה, מפסגות מרקיעות שחקים אל עמקים של התנסויות חסרות פשר. בסקירה זו אבקש להציג עמדה נגדית.

מוזיקלית, האלבום הוא שדרוגו של קודמו "IX Equilibrium" שהציג תפנית מהבלאק הסימפוני המסחרר: הייתה זו מוזיקה אינטליגנטית ומהודקת, אך כעת התהדרה בהשפעות אקלקטיות שאין זה שכיח למצוא כמותן בז'אנר (באותה תקופה, ראוי לציין. מאז, המנעד של מספר מתתי הז'אנר התרחב) – פרוגרסיב לצד התזות דת' מטאל פתאומיות, הבלחות אלקטרוניות דקיקות לנגד קטעי תזמור קלאסיים ואת כל זה תופרת היצירתיות המוזיקליות של איסאהן, איש שכולו להבה: קולו שהופך רגע פלאצטו ורגע נמוך ורושף כאל הזעם עצמו, לצד בניית השירים המתוחכמת, המלקטת את המיטב מכל ז'אנר משפיע ולקינוח, טקסטים הכתובים ביד אמן שהופכים את החוויה לטוטאלית.

בקורותיו של פרומתיאוס, המורכבות צברה עוד נפח, אך לא על חשבון הרגש הנוזל ונוטף מכל תו ביצירה. דומה שהגדרה חמקמקה כבלאק מטאל פרוגרסיבי לא תעשה חסד עם האלבום, אף שהיא קולעת במידת מה לתפיסתו המוזיקלית. עיטור מעטפת הגיטרות המטאלית והבסיסית בטקסטורות מעט אמביינטיות, לעתים אלקטרוניות במופגן, מעניק את הנופך המיסטי מקדמת דנן. הנגיעות הסימפוניות הניאו-קלאסיות ניכרות גם הן, בדמות מטחי כינורות לרקע ריף מתפתל או צ'לו מייבב על מצע קלידים אווירתי. תפקידי הגיטרה שהלחין איסאהן מלאי השראה, ותענוג להאזין להם בקשב ולהיווכח כיצד ניתן לחדש גם בעולם המטאל ממוחזר הריפים.

השיר הראשון, "The Eruption", נפתח בנגינת עוגב שקטה ומתגלע תוך שניות לסערה שכולה דווקא ריף דת' מטאל הנטוע בתוך אסתטיקה בלאקית. השיר, כמו גם האחרים באלבום, מתפתח תמידית, פה מציג ריף פרוג מורכב, שם מלודיה עדינה. לעולם אינו שוקט על שמריו. מבחינה ווקאלית, איסאהן הינו במיטבו – הגישה האופראית אותה החל לפתח באלבומה השני של הלהקה ניצבת כאן במלוא תפארתה. קולו הנקי עמוק וצלול, יציב אך מתעגל בפינות, והוא כולו דמותו של פרומתיאוס המדובב עצמו.

אף שיר אינו נופל משמעותית מרעו, כיאה לאלבום קונספט השומר על רמה אחידה ושלמה של שלביו. יחד עם זאת, שני שירים הם-הם הלב הפועם והמבכה של האלבום:

"The Tongue of Fire", יצירה אפית בת שבע דקות המהממת בפתיחת הגיטרה הדוקרנית שלה, ונשפכת לפזמון יפה בשברונו, עם קינתו העגומה של איסאהן – "The Soul is never silent, but wordless". אותה נפש שותקת בקטע קלידים כמעט פעמוניים, כה שמימיים, עם תיפוף לוחש ודיסטורשן עמום. אחריה מגיח שילוב יפהפה בין כינורות לריף איטי, אך רוגש ורוגז, המייצגת נאמנה את Emperor כמייסדת תת הז'אנר וזו היכולה בהינף ריף לקבור אותו. התשוקה העצומה המתחוללת בשיר, הצורך הקיומי באש, ובריחתה אל תוך העננים האפורים, מניעה אותו כאחוז תזזית.

"In the Wordless Chamber" הוא קול החידלון. הנפש הכלואה במרתף המטאפורי מבכה את תחלואי העולם, את היעדר התקווה באמצעות שירה נמוכה וגרגרנית הנשענת על ריף דת' מטאל ("גיוון" מתעקשת שלא להיחשב כמילה גסה) ותקיעות קרן יער המבשרות רעה. אמנם העיבוד הסימפוני היפהפה בשיר נדחק יותר לרקע, אך קשה להתעלם מנוכחותו. גם במקרה זה, השיר נשבר לתוך קטע שקט המציג כינור חלוש, כמו מפלס דרכו בחשכה, ונשבר לתוך התפוצצות של ריפים עבים ושירה שכולה ייאוש ואכזבה. פרומתאוס מנסה לצאת מהבור אליו נפל.

באלבום זה ובניגוד למיתוס, פרומתיאוס אינו בן אלמוות. בשיר המסיים והכעוס מכל, "Thorns on my grave", הוא נעטף בעטיפת פלסטיק ובריפים קשים ומובא אל עומק האדמה, תוך שהוא מבקש שקוצים יגיחו מקברו הלאה אל העולם, למען גופו יישמר סגור, על כי בתוכו טמונים כל הכאב והמוות שלא יוכל לשחרר. היצירה מסתיימת בשתיקה גדולה.

גדולתה של יצירה זו אינה רק התצוגה המוזיקלית המרהיבה, אלא מהותה. פרומתיאוס אינו צועד רק בין האלים, אלא בינינו, גם בעת המודרנית יש מקום לנבואותיו. זוהי כתיבתו הפואטית של איסאהן, שהתעלה על עצמו מבחינה לירית, והפך את פרומתיאוס לאחד מאיתנו. אין פה אלא שירה מדויקת ומרגשת מאת יציר האש ומשלחה, וזו צורבת את נפש המאזין, הנצרב עם פרומתיאוס עצמו. בטנו מתהפכת עליו, על כי ידע ואולי לא, כי האש כולה תחובה עמוק פנימה, תמיד בוערת, תמיד חורכת. לרוב, פורקן לא יהיה לה, והיא תכלה את סביבתה, כפי שעושה האלבום הזה.

בנימה אישית, Emperor הייתה, ותמיד תהיה, אחת מהלהקות המרכזיות בעולמי, ולא רק בדברי הימים של המטאל, על שום המתת שניחנה בה – בשל יצירת התמהיל המדויק בין כל מעלותיה של המוזיקה וכל תהומות הרוח, בשל היכולת להישיר מבט לעומק נפש האדם, לדלות ממנה אש, לשרוף את העולם ולטעת אותה חזרה במקומה.

teach me the tongue of fire"

so that I may set the world ablaze

for it is cold

and this blindness can no longer give me shelter

teach me the tongue of fire

so that I may cry out loud my wrath

and my passion

or else my coil will blister and decay"

("The Tongue of Fire")

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2006, תחת שם העט Jobst.