אין שמש גשם יש רק צל?

הסיפור, הוא סיפורה של האנושות מאז ומתמיד ויש לו מלבושים רבים; הסיפור על הגיבור. זה המתגבר על הכל ומצליח לגעת בנשגב. באמת.

יצירה מטאלית כנה הנכתבת בדם ליבם של היוצרים, היא אחד הדברים המבורכים ביותר שיש. יתירה מזאת: הבחירה לנגן יצירה עתירת רגש במדיה של ה-Doom Metal, ובמיוחד כזה הנשען על ה-Doom הקלאסי של הניינטיז - הז'אנר שאולי יותר מכל האחרים חתום על השילוב המושלם בין קטבים של זעם, עצבות וכמיהה לשובה של העדינות - היא בחירה מדויקת מאין כמוה לאלבום הבכורה של Tomorrow's Rain - Hollow, הרכב ישראלי שהפך לקצת מדוברר בעת האחרונה, ובמיוחד סביב אלבום זה שנחצב ממעמקי הלב. Doom-Metal הוא ללא צל של ספק הכלי הנכון והמתאים ביותר לשאת בו את הרגש העמוק והכנות העולה על גדותיה למשמע היצירה הזו.

כנות זו היא לטעמי המפתח להבנת האלבום הזה. למעשה, הבנת המעמקים של היוצר המרכזי העומד מאחורי היצירה אף מאירה את השביל אל הבנת השירים האניגמתיים משהו לכל מי שאינו מצוי בנבכיו של הכותב. השיר הראשון - Trees - כמעט עומד בפני עצמו: זהו שיר הנבנה באיטיות האופיינית כל כך לדום מטאל של ימי הביכורים ההם, אינו יכול להותיר אף מאזין אדיש, הטוב ביותר מכל שירי האלבום לעניות דעתי, ומהווה פתיח נאה לכניסה אל תוגתו של Hollow. ובכלל: נראה שזהו אלבום שנכתב מתוך כמה וכמה מקומות כאובים ואפלים למדי, ועוד עם גרסה עברית מלאה - דבר שהינו ראוי להערכה במחוזותינו המטאליים. מבחינת החומרים היצירתיים אם כן, נראה כי אין מובחר מן היין שממנו עשוי האלבום הזה.

אלא שלמרות הכנות העזה והרגש העוצמתי מהם נרקח ולמרות חוזקותיו - לא מצליח האלבום הזה לשבור את תקרת הזכוכית; הוא אינו הגיבור. למרות הכל ובסופו של יום האלבום נחווה תבניתי מידי, מדגיש יתר על המידה את כל הטריקים המוזיקליים ש'עושים לנו טוב' בהאזנה לדום-מטאל (ומטאל בכלל) על חשבון התעוזה ליצור משהו מורכב באמת וייחודי, עד שנראה כי כל השירים (זולת הראשון) מגיעים לשיאם בשניותיהם הראשונות מבלי התפתחות ומבלי מעוף של ממש. אלבום העסוק עד כאב בלהיות קליט ונמכר ומתאמץ לתרגם את חוויית הדום אף למאזינים לא מטאליסטיים בנפשם וברוחם ומסיבה זו כנראה הוא אף נוטה להיות מונגש ומאכיל בכפית, במקום להיות יצירה מטאלית ראויה, רוצה לומר: אלבום שמעפילים אליו ושהבנתו נרכשת בדם. כזה שהמאזין מעריך את הפיצוח שלו, כמו שמעריכים ניצחון יקר המציאות.

במילים אחרות: למרות הפוטנציאל הגדול הטמון בו ובהרכב הגרעיני המבצע אותו, זהו אלבום מטאל המעובד לפורמט של פופ: עטיפה מטאלית אך רק למראה, עם מבנה פנימי של פופ אשר תכליתו לעשות גוד טיים ותו לא; אסתטיקת המטאל על כל דקויותיה איננה משמשת כאן כחומר הגלם העיקרי, אלא כתבלין.

הסקירה המונחת לפניכם היא פרי הבשלה של ימים רבים. ניסיון, אם תרצו, לרדת לעומק הדיסוננס הפנימי המחבל ביצירה הזו ומונע את הפוטנציאל של הלהקה מלפרוץ קדימה ולהעמיד בעולמנו אלבום בעל ערך סגולי של ממש.

הלב בתוך אלבום

אב-הלהקה והדמות המרכזית מאחוריה ומאחורי האלבום הזה בפרט הוא לא אחר מאשר ישי שוורץ -  אולי הסנדק בה"א הידיעה של המטאל בארץ, ולא בכדי: זכויותיו רבות מאוד בכל מה שקשור לפריחתה של הזירה הכבדה בארץ הקודש, הן כמפיק מופעים והן כיוצר שהוביל הרכבים רבים. אין ספק כי Hollow הוא אחת מפסגות היצירה שלו, ואולי הרבה יותר מזה: זוהי התגשמות מאוויו היצירתיים עתירי הרגש של האיש. הלב שלו מתורגם לתקליט, כמעט מילולית. בהודעה האישית הרשמית לרגל צאת האלבום - אלבומו למעשה - מדבר ישי על ההשראה שהניעה את יצירת האלבום מבחינתו: "רציתי ליצור אלבום שיטלטל את המאזין כמו שאני טולטלתי כששמעתי בפעם הראשונה את 'סיפורים מהקופסא', 'אפר ואבק', האלבום הראשון של החברים של נטאשה או 'מנועים קדימה'...".

קשה לחשוב על איש ראוי יותר ליצירת אלבום מטאל מאשר ישי, החי את הנימים הפנימיים ביותר של המטאל ורוחו המיוחדת. באותה הודעה הוא מוסיף וחושף את הכמוסים שבלבטיו: "היה לי נוח להתחפר, קל הרבה יותר לומר את זה באנגלית ולשלוח את זה למגזין בגרמניה וחשוף הרבה יותר לומר את זה בעברית ולשלוח את החומר למבקר מוזיקה מרמת גן, אבל מעבר לכך הרגשתי שהבינלאומי מגן עלי, שאני פוחד להיחשף עם תכנים כאלו כאן בארץ…"

ובכל זאת - נראה כי הדברים לא עולים לכדי ההבטחה המונחת ביסודן של כל האנרגיות הללו. למרבה הצער "כגודל היומרה - גודל החומרה", כדברי משורר ישראלי בן זמננו: האלבום אינו מצליח במשימה אותה הטיל ישי על כתפיו.

מן הראוי להאיר את החטאים כמו גם את הזכויות של אלבום זה הן משום הפוטנציאל הרב הגנוז בהרכב המקור, והן משום שנראה כי כשליו של האלבום הם אוניברסליים ומעידים על מגמה עכורה ההולכת וגדלה במטאל של ימינו, מגמה של ההתמסרות אל חיקה המנחם של הפופולריזציה, של החלפת יצירה אינטימית חורכת ועוצמתית של הרכב גרעיני, ביצירה 'פופולרית' של נבחרת אולסטארס מרובת משתתפים, שאין ביניהם שום דבק מוסיקלי של ממש בסופו של דבר, ואשר כל תכליתה הוא הגברת תשומת הלב ההמונית אל האלבום: מה שיותר כפיים על חשבון מה שיותר מקוריות.

לא בחומר כי אם ברוח

בניגוד לגיבור הארכיטיפי איתו פתחנו, ל'גשם של מחר' אין קושי של ממש להתגבר עליו: נתוני הפתיחה של ההרכב נדירים בטובם כמעט בכל קנה מידה ובוודאי במונחים של להקת מטאל: אוסף נגני הלהקה מוכשרים אחד אחד (ואחת) ויודעים היטב את העבודה, כישרון הניכר יפה יפה לאורך כל האלבום. דבר זה אינו מפליא: מדובר בנבחרת שרובה ככולה מנוסה מוסיקלית, חלקם עם תיק-גב מרשים של שנים רבות במטאל. טובלים בו מקרסול ועד קודקוד, הוא לחמם והוא מימם מאז ומעולם. זאת ועוד: בזכות שנים ארוכות ומוצלחות של קשרים עם ליגת העל של יוצרי המטאל בעולם, הצליח ישי לגבש את אחד משיתופי הפעולה המרשימים שנראו. קריאה מרפרפת ברשימת הפרסונות שתרמו מנוכחותם לאלבום הזה תעיף לכם את הסכך לעזאזל: אהרון סטיינת'רופ מלהקת My Dying Bride, גרג מקינטוש מ-Paradise Lost, פרננדו ריביירו מ-Moonspell, סאקיס טוליס מ-Rotting Christ - וזוהי רק רשימה חלקית בלבד; חוץ ממנה לקחו חלק בעשיית האלבום גם אוסף מוסיקאים ישראליים מן השורה הראשונה של הרוק בארץ: ריקי גל, שלומי ברכה, מיכה שטרית ואבי בללי; כל אלו הם לא פחות מהקצפת של היוצרים בארץ ובעולם. יש גם לשער כי הייתה כאן בוודאי גם נגישות אלמנטרית לציוד הקלטה, מיקסינג ועריכה ראויים לשמם. בקיצור - יש הכל. אוויר לנשימה ממש. גם מבחינת התמיכה המוראלית, הגיבור שלנו נושם לרווחה: מקיר לקיר קוצר האלבום ביקורות יפות מרגע היוולדו וכנראה אפילו קצת לפני. הכל מהללים אותו והכל משבחים בשמו.

ועם כל זאת, באמנות עסקינן: לטוב או לרע - פופולריות של יצירה מעולם לא היוותה קריטריון לאיכותה. רק לשם המחשה, בכל רגע נתון על הפלנטה כמות המעריצים של "מוסיקה עכשווית" הנשמעת עפ"י רוב כמו פרסומת-מצויה-לגורס-מתכות-ביתי ואשר מידת מקוריותה ויצירתיותה שואפים לאפס בד"כ, עולה היא לאין שיעור ובכמה סדרי גודל על כל מעריצי המטאל גם יחד. הסיבה לכך נעוצה קרוב לוודאי בעובדה שההמון רואה במוסיקה שלו מוצר צריכה ("תעשיית המוזיקה") והיא נתפשת בנפש כחלק מן המארג-המציאותי-העוטף-כל שנועד לשרת את נוחיותו של האדם: מוסיקה עושה נעימים; ואם זהו תפקידה אז היא צריכה לעשות את זה טוב ובענק. המטאל לעומת זאת, מעולם לא ביקש את חדוות חיבוק הדב של ההמונים. זה אמנם קרה לו בסופו של דבר, אבל כתוצר לוואי, לא כיעד. מראשיתו היה הז'אנר הזה לשביל הצדדי של אלו שהמיינסטרים הפסיק להוות בעבורם חוויה הממלאת את הנפש. במטאל - לאלבומים שמרבית יושבי העולם לא שמעו עליהם מעודם, יש ערך סגולי עצום למרות (ואולי אפילו בזכות) הפופולריות הנמוכה שלהם.

אם לתמצת זאת למהות אחת ברורה, אזי נראה שבדיוק הנקודה הזו, נקודת החיבור אל הפופולרי, ההשתוקקות אל מכירת עותקים רבים ככל האפשר של היצירה שלך, היא אם כל חטאת, וסופה שהיא מביאה אותך ליצור אלבום הפונה למכנה המשותף הרחב ביותר, במחיר הבלתי נמנע של הוויתור על יצירת אלבום מכונן שערכו ימדד בסרגל של ערך עצמי ולא בעוצמת תשואות הקהל שייגרוף מייד עם צאתו.

כל יתרונותיו של האלבום הופכות לו לרועץ כאשר נקודת המוצא היא הנגשה:

האוסף הפנטסטי של הכישרונות המטאליסטיים שנתקבצו ובאו להם לעסוק ביצירה זו הפך בסופו של דבר לדוכן של טעימות: יש פה קצת מהאוריינטליות של קובי מ-Orphand Land; קצת מהדיכאון המתקתק של Sisters of Mercy בזכותה של הסשניסטית ליסה קת'ברט, קצת מהאֶפּיוּת של Paradise Lost בזכותו של מקינטוש האגדי - קצת מהכל. "קצת מהכל" אינו יכול לפתוח שום צוהר לשום עולם תוכן נפלא שכל אחד ואחת מהיוצרים פה מביאים בכנפיהם, משום שאינך יכול - אפילו היית המוכשר ביותר בעולם - לתחוב אל מיטת סדום של חמש דקות את העומק של My Dying Bride, את הסלסולים של Orphaned Land ואת המלנכוליה של Sisters of Mercy ולצפות שתועבר פה חוויה מלאה.

זאת ועוד: כאשר יוצרים מעמדה כזו, נזהרים מלעשות דברים שעלולים "לא להתקבל". וזה אכן מה שקרה באלבום שלפנינו: ההרמוניות הפשוטה של השיר מנצחת כל שיקול, ועל הדרך עורפת את ראשה של היצירתיות. שיר קליט אינו יכול להיות שיר מורכב מידי. כך נולדים שירים המבשילים מהר מידי, פשטניים עד זרא אשר אינם מצליחים לחשוף שום מורכבות, אלא להסתפק ביצירת סימולציה של רגש אחודה המרוחה על פני כל קטע כשלעצמו.

אין מנוס איפוא מלחוות החמצה, הנובעת בחלקה דווקא מהימצאותם הבלתי-אחידה של פיסות איכות לא מעטות: קטעי האווירה האקוסטיים-למחצה, המשמשים מצע למונולוגים אותם נושא ישי בקול שהוא ספק לחישה ספק דקלום חרוך, יוצרים התכתבות בין אלבום הבכורה המופתי של Dolorian הפינים לבין ז'אנר השאנסון הצרפתי המודרני; מעבר לשיר, יש כאן סיפור, הגשה של נרטיב. התחושה הנוצרת היא של ישיבה בדד, בשעת לילה מאוחרת, בפאב אפל בסמטה עירונית מוזנחת, כשלפתע פונה אליך אחד הזרים היושבים במקום ומתחיל לתנות בפניך, בקול שקט ורהוט, את חיבוטי נפשו ותוגותיו, תוך שמפעם בפעם הוא לוגם מכוסית הקוניאק הזול המונחת לפניו. אך בדיוק כאשר הוא מצליח ללכוד את תשומת לבך ועיניך מורמות מן השולחן אל פניו, הוא קם ונעלם פתאום. כך בדיוק: אף שיר משירי האלבום אינו מצליח לייצר קתרזיס, שכה נדרש ביצירות מעין אלה. תו אחר תו, ריף אחר ריף, הולכת ונבנית שכבה של עניין וסקרנות, שכמו מתפוגגת מאליה מבלי שתבוא אל תוחלתה.

כתיבה ומוזיקה

הכנות אותה הזכרנו לעיל היא נקודת האור באלבום, אולם היא מתרסקת אל הסלעים של הפשטנות. הכתיבה הלירית באלבום אינה משכילה לגעת בסופו של דבר. מגרעת זו לא הייתה מפריעה באלבום בלאק חוראני למשל (נניח Mayhem - Deathcrush), משום שהוא אינו מבקש ליצור דום מטאל שבו יש חשיבות אפית לתוכן. הכתיבה באלבום - למרות כנותה הגלויה - אינה סוחפת משום שהיא כללית מידי ומנסה להעביר תחושה גנרית של עומק ואופל מבלי לרדת לפרטים, מבלי להיות קונקרטי. מה שעושה כתיבה לטובה הוא בד"כ היכולת של הכותב לתרגם תחושה כללית ואמורפית לתמונה אחת, או מצב אחד מובחן ומאוד קונקרטי. האימאג' - הוא המעניק צבע והוא מכיל בעצמו את הכל. 

כך יוצא שבאופן פרדקוסאלי משהו, דווקא החידוש אותו בחרה הלהקה לבצע לשירו האלמותי של ניק קייב - Weeping Song, ואשר חותם את האלבום, מגלם בעצמו את תמצית הטרגדיה של כל היצירה שלפנינו. שיר זה שאמור היה להתאים כאן כמו כפפה ליד, נחווה כמו הנטע הזר ביותר בכל האלבום כולו: Weeping Song מייצג תקופה בה התמות הניק-קייביות הרחיבו את גבולות חקר המלנכוליה אל מעבר לתחושות עצב ובדידות וכללו גם הומור שחור וסרקזם מריר ובוטה על גבול החצוף - מלנכוליה הבאה לידי ביטוי לא רק ביבבות כאב אלא גם בצחוק היסטרי; מלנכוליה המתקדמת צעד נוסף מעבר לייאוש חונק, אל עבר אבסורד תהומי. ומאחר ומדובר בהלך רוח שלא קיים (עדיין) בארסנל הפואטי והאסתטי של TR, ובהינתן המיקום ברצועת השירים, התוצאה היא כשל ביצירת חיבור קוהרנטי בין השיר לשאר חלקי האלבום - עד שהמאזין קולט בבת אחת מה היה חסר לו פה מההתחלה.

השיר המקורי הוא פצצה מבחינה לירית ומוזיקלית כאחת משום שהוא מצליח לשזור יחדיו בהרמוניה מגוון מרכיבים שכאמור, סותרים לכאורה זה את זה, לרבות לחן קצבי ומשמח. הניגודיות הזו יוצרת עניין, בדומה למה שעושים DI6 ויוצרים נהדרים הדומים להם, המשכילים לעשות שימוש נבון בניגודיות ככלי אמנותי, בעוד שהאלבום Hollow מנוגן כמעט על טהרת הגנריות ונעדר את המורכבות הנחוצה כדי לעבד שיר כזה בצורה המתקבלת על הדעת ועל הלב, וזאת - למרבה הצער - למרות שהביצוע שם הוא ביצוע בסופו של דבר מדוקדק ונכון טכנית.

נבחרת-על או פסטיבל

אם שבים לרגע אל ריבוי המשתתפים אותו הזכרנו מעלה, חשוב להעיר הערה כפולה נוספת.

על שילובו של הקאדר המרשים של אמני מטאל מהעולם ואמני רוק-ישראלי באלבום משולם מחיר של נזק ישיר ללהקה עצמה, וזאת משני טעמים:

ראשית, אובדן הגנום הפנימי: הדבר מסמס כמעט לחלוטין את חותם זהותה העצמית של הלהקה המקורית. אילו היה האלבום הזה יצירה שלישית או רביעית של ההרכב, ניתן היה לקבלו בלב שקט יותר; אולם כאלבום בכורה, זוהי מכה של ממש להרכב שכזה. הדגשת הסינתזה של מיליון היוצרים שתרמו לאלבום הזה בתחילת הדרך של ההרכב באה בדיעבד על חשבון ההתבטאות הכנה שלו. היא הופכת את הלהקה המקורית לסוג של שכירי גיטרה בתשלום: אין להם משל עצמם כמעט מאומה. כמו שתיל בפרדס: השלבים הראשוניים של גדילתו הם קריטיים לצורתו הסופית. אם קשרת את הגזע הצעיר לא טוב, מה שתקבל בסוף הוא עץ עקום. התחלתו של הרכב בצורה כזו עלולה לסיים את חייו ברגע שתחלוף סערת התשואות; אחרי ככלות הכל להיות קבלן ביצוע בלבד של תכנים מוכנים מראש המנוצחים בידי אינספור כוכבי על הופך אותך למשהו שדומה יותר לנגן חתונות ולא ליוצר מטאל.

זאת ועוד: חשיבות מכרעת נודעת להשפעה של ההתנסות הפנימית של הלהקה בחומרים בוסריים וגולמיים משלה על עיצובה כלהקה בעלת ייחוד, אפילו יהיו גרועים. לא צומחים לקומה ה-200 מאפס, הרי צריך להתחיל מנקודה מסוימת. במילים פשוטות: היכן אתם, הגשם של מחר? מי אתם? איננו שומעים אתכם מבעד לשאון ההמולה הסופר-סטארי שחוללתם שם. ודווקא אתכם רוצים אנו לשמוע, אך לעת עתה - התחושה היא של היותכם פרוייקט, לא להקה, בבחינת: "תפסת מרובה - לא תפסת".

שנית - מכירת עצמך ע"י ה'פניה לסמכות המטאלית הגבוהה': המטאל הישראלי (ולא רק מטאל מישראל - והרי האלבום שלפנינו הוא ממש כזה במיוחד מבחינת האומץ שלו להקליט בעברית מלאה) הוא ז'אנר שעדיין, למרות מספר הולך ועולה של הרכבים ואלבומים איכותיים היוצאים ממנו, נאבק בכדי לחצוב לו נישה ראויה וזהות עצמית מובחנת בזירת המטאל העולמית. על הרקע הזה קשה מאוד להתעלם מניחוחה הבלתי-נעים בעליל של הפרובינציאליות העולה משילוב אינספור אומני אורח באלבום. לשם מה הם באו הנה, האורחים? האם הם נועדו לקדם ולחדד את האמירה האמנותית של היצירה, או לשמש פלטפורמה שיווקית בסגנון "אנחנו על המפה כי מוסיקאי X מלהקת Y מתארח אצלנו"? וכי להקה זו אינה ראויה היא להעלות בעצמה את אש הלהב של האלבום מדמה וזיעתה שלה?

ואולי שני הטעמים שלנו הם אותו העניין בדיוק: אילו היה מדובר ביוצר אחד, לכל היותר שניים, הנוטל/ים חלק פעיל בכתיבת האלבום, נגינתו והפקתו - ניחא; אך במה בית אחד ששר סטיינת'ורפ בשיר הזה, בית אחר ששר ריביירו בשיר ההוא, סולו אחד שמנגן מקינטוש בעוד שיר, תורמים לערכה הפנימי של היצירה? טוב היו עושים חברי TR אילו היו מממשים במלואו את ביטחונם העצמי ביצירתם (ביטחון שבהחלט נשען על יסודות מוצקים ומוצדקים) ונמנעים מהפיכת אלבום הבכורה שלהם למיני-פסטיבל.

אילו הייתה החבורה הזו מרשה לעצמה - סתם כניסוי מוסיקלי לצורך העניין - להתכנס באופן חברי ובלתי מחייב על קפה, סיגריות וכלי נגינה - לסשן קטן ופרטי באולפן הקלטות סוג ז' למעין ג'אם סשן משלהם, אפשר שדווקא אז ודווקא כך היו יוצרים משהו בעל ערך של ממש. משהו משלהם באמת. נותר רק להזכיר שחלק מהיצירות המונומנטליות של המטאל נוצרו בידיהם של נערים פוחזים, שיכורים או סתם הוללים (מי אמר Vikingligr veldi ולא קיבל). אין תחליף ליצירה אמיתית מתוך נקודת מוצא כנה ובלתי מתנחמדת.

עצתי להרכב הזה היא... לא, סליחה: בקשתי היא! עתה, משהעניין הופק כבר, והמכירות מתקתקות - הניחו את הפוסטרים, המרץ' הבלתי נגמר שהפקתם וכל שאר העניינים וחיזרו אל עצמכם: קחו כלי נגינה ועשו זאת. פשוט נגנו ביחד, את מה שאתם ואתם לבד - יכולים ורוצים הייתם לנגן, כשאתם אומרים לעצמכם: אנחנו מנגנים כדי להקליט למקלחת. לא רוצים למכור מאומה. מאוד ייתכן שממרתף המבשלה הקטנה הזו, אם תאבו ללכת אליה, תוכל לצאת בשורה אמיתית ונוקבת; בשורה המצליחה להביא את ה"גשם של המחר" שהבטיחו הגשם של מחר להביא, וטרם עלתה בידם לקיים.

הבשורה שהיינו רוצים לשמוע מכם באמת.
Keep it Real. Keep it Metal.

*
כתבו: יוסף בן עוז, טל עידן
תשרי ה’תשפ”א (אוקטובר 2020)