“דמה של מיסטריון על ידיו של ייזוס שלכם!”

מקורה של המילה "מסתורין" הוא במילה היוונית העתיקה mysterion, שניתן לתרגמה ל-"סגור, חתום" או "נסתר מעין". בשם זה כונו חלק מן הדתות שהתפתחו באזורים בצפון אגן הים התיכון, במאות הראשונות לפני הספירה, במקומות הנמצאים היום בתחומי יוון ומערב טורקיה. דתות אלו התפתחו ופרחו במקביל להתפתחותה של הדת היוונית העתיקה ה"ממוסדת", הדת האולימפית-הומרית, ובעוד זו האחרונה, על סיפוריה, סמליה, טקסיה ופולחניה, התגבשה סביב הקהילה והחברה (ובשלב מאוחר יותר - החברה האזרחית, הפוליטית) וכהשלכה של התרבות האנושית המתפתחת, על כל מורכבותה ומוסדותיה, הרי שהראשונות העמידו תמיד במוקד את האדם הבודד ואת החוויה האינדיווידואלית-סובייקטיבית, המתקיימת בהרמוניה ובסימביוזה עם הסביבה; פולחניהן סבבו סביב מחזור החיים בטבע - האדמה המולידה את החיים בעונות וקולטת לתוכה את המתים, שוב ושוב, במעגל בלתי פוסק בחלוף עונות השנה בזו אחר זו. בעוד הדת האולימפית הציבה חיץ וסייגים ברורים בין ממלכת האלים לבין בני האדם, הרי שדתות המסתורין הדגישו את הזהה והמשותף לאל ולאדם, זהות שזוקקה לכדי דמותו של דיוניסוס - אל שבראשיתו סימל את לשד הצמח, תמצית החיים עצמם ובהמשך את היין הזורם כסמל ללחלוחיות החיים; אל שהיווה אידאה של החוויה האנושית במצבה הטהור והשלם ביותר. פולחני דיוניסוס, יש לציין, נקראו orgia - טקס השתתפותי המנוהל על ידי הכוהן שהוגדר כ-entheos, דהיינו "נושא את האל בתוכו", ואף קיבל את שם האל עצמו במהלך הטקס, אקט שלא היה סמלי בלבד: בזמן שהטקס מתרחש, הכוהן הוא-הוא האל, ייצוגו המוחשי בבשר ודם.

מוטיב זה, של הפרדה בין הכללי לפרטי, בא לידי ביטוי גם בהיות הפולחנים האולימפיים ציבוריים במהותם, מאורגנים וממוסדים, ופתוחים, על כל פרטיהם, לציבור הרחב. פולחני המסתורין, לעומת זאת, היו חשאיים, פרטיים, כמעט לא מתועדים, והונחלו אך ורק למאמינים שגילו מרצונם נכונות לקבל אותם על עצמם. מאמינים אלו, שכונו mystai, זכו להיכנס אל החוויה הנסתרת רק לאחר תהליך ממושך, מפרך וקפדני של חניכה גופנית ונפשית: פרקי זמן ממושכים של היטהרות חיצונית (רחצה), צום, התבודדות והתבוננות עצמית, מסעות עלייה לרגל למקדשים מרוחקים, וכן שירה וריקודים אקסטטיים-אוטוסוגסטיים, עד למצבי טראנס של ממש. מעצם הווייתם, קשה להעמיד הגדרה אובייקטיבית של מצב כזה. תיאור פיוטי ומרתק במיוחד, העומד על השוני בין המסתורין הרוחני המערבי למקבילו בתרבויות המזרח, מופיע בספרה של דונה טארט, "ההיסטוריה הסודית":

"כל דו משמעות חדלה להתקיים... אין עוד אגו, אין עוד 'אני'', ובכל זאת, זה לא כמו הדימויים המחרידים האלה ששומעים עליהם לפעמים בדתות של המזרח, על כך שהאני הוא טיפת מים הנבלעת באוקיינוס של היקום. זה יותר כאילו היקום מתרחב וממלא את גבולות האני" (ההדגשה שלי).

תהליך זה - מיצוי מושלם של האגו; של תודעת ה-"אני" הטהורה - הניצב כאנטיתזה לחברה, לקהילה, להמון, מצוי בקצה האחד של ספקטרום החווייה הדתית. הוא זה שמהווה את המרכיב הייחודי בתמה המרכזית של סצינת הבלאק מטאל ההלנית שהתפתחה ביוון בתור הזהב של תחילת שנות ה-90 במאה הקודמת, סצינה שכללה (וכוללת) שמות אימתניים כגון Necromantia, Septic Flesh, Nightfall, ואולי הגדולה מכולן, כמובן - Rotting Christ. ניתן בהחלט להרחיב את ההגדרה התרבותית להגדרה גיאוגרפית, המתמקדת באגן הים התיכון, ולהוסיף לרשימה מכובדת זו את Moonspell בראשיתה, Necromass האיטלקיים, ואפילו את Orphaned Land שלנו. כל הלהקות האלה ינקו את השראתן מאותה רוח קדמונית של דתות המסתורין, רוח ההתרוממות העילאית של האדם הבודד שעצמיותו היא כל עולמו. דווקא כאן אנו מוצאים, בארבע שורות קצרות ומופלאות, בבית שיר של אחת מהלהקות הנ"ל, את אחד משורשיה העיקריים של הריאקציה שהזינה ונוצרה במקביל במהפכת הבלאק מטאל:

You Came And Slaughtered Odin
You Came And Murdered Zeus
Our Gods Became Your Satan
And Satan Became Our God

(“Ancient Pride” - Necromantia)

אנו למדים אפוא על המכנה המשותף בין תנועות המטאל באזור ההלני והים-תיכוני לבין עמיתיהן/אחיותיהן בצפון הסקנדינבי המרוחק: התרסה והתקוממות כנגד הדיכוי הנוצרי, המבוססת על קריאה לכינון מחדש של העולם הישן והנשכח; האחרונות אף מצביעות על אופיין הייחודי של הראשונות: התקוממות שטופת-זעם כנגד גזל הדת ותרבות האבות על כל סמליה (למשל: סילוף טקס ההתגלמות הדיוניסית באדם ממשי לטקס אכילת לחם הקודש) והמרתן בסמליות אחרת, רדודה ונבובה, סמליות שעיקרה את גאוות האדם על עצם מהותו, והמירה אותה בתודעה של האשמה עצמית והתבוססות ברוע ובעליבות אימננטית, שנובעות משותפות דטרמיניסטית בחטא הקדמון:

You Brought The Faith of Slavery
You Crowned The King of Slaves
You Raped And Spoiled our Beauty
But Conquered Not our Hearts 

וכך, בעוד עיניהם של אבות הבלאק הסקנדינבי נישאו כלפי אבותיהם הרוחניים בממלכת אסגארד, עיניהם של מייסדי הבלאק ההלני כוונו תחילה כלפי האלים ששכנו בתוכם, אלי המסתורין, והתבוננות זו קרמה קול וצלילים בסגנון האווירתי הייחודי שהתגבש ביצירותיהן של להקות אלה - סגנון, שקצת נדחק הצידה בשנים האחרונות, אך הנה הוא שב ומופיע במלוא עוזו באלבום הבכורה המופתי של הלהקה היוונית Drama Noir. 

ומדובר בלהקה צעירה, צעירה מאוד: היא הוקמה בשנת 2017 על ידי הגיטריסט Paul Papathanasiou, והאלבום בו עסקינן, Princess Airam, הגיח לאוויר העולם בשנה שלאחר מכן; העוצמה הראשונית שמכה במאזין היא הדיוק המרשים בו הצליחה הלהקה לשחזר את אותה רוח מסתורין מדוברת, המבוססת על ריפים מלודיים עתירים במוטיבים אוריינטליים, קולות מקהלה אופראית המדמים מרחבים שמימיים מרוחקים, מקצבים מגוונים ולמרבה המזל - לא חותרים למהירות מסמרת-שיער על חשבון עומקים דינמיים; וגם: ההפקה מאוזנת, שאינה מתקרבת למחוזות ה-raw אך מחוספסת דיה כדי להבליט את המימדים האורגניים, הרוחניים והפרימורדיאליים שבמוזיקה. העוצמה הולכת וגוברת כאשר המאזין ממקד את תשומת ליבו בליריקה, ומגלה שבמהותה היא איננה מגבילה את עצמה לאידאות ולאסוציאציות שעולות מהמוזיקה עצמה, אלא אינה נרתעת מלעסוק באפיזודות היסטוריות אחרות (כמו בשיר The Impaler, העוסק בחייו ופועלו של ולאד צפש) ואף בטראומות "עכשוויות" יותר, כגון הזוועות שפקדו את יוון במלחמת העולם השנייה. 

החל מהשיר השלישי, The Curse of Seth שוזרת הלהקה את קשתות המעגל ומתמקמת בבטחה במולדת שהיא אחת מנתינותיה הנאמנות: קול נשי ענוג (אך בעליל לא מתחנחן), גלגולו העכשווי של קולה של דמטר, בוקע בקריאה למי שהם כנראה צאצאיה המרוחקים - סת' אל המדבר המצרי ואחיו אוסיריס, אל המוות והשאול, שהודחו מכס מלכותם - לשוב ולתבוע את מה שנגזל מהם, בכוח הזרוע והצדק. זה המקום להעיר הערה מסקרנת: בדומה לדמטר, אוסיריס קשור בקשר הדוק למחזור החיים באמונה המצרית הקדמונית: מותו ותחייתו מחדש, שוב ושוב, מדי שנה סימלו את הכוח המניע את מחזורי הגאות והשפל של הנילוס, ובהתאם לכך - את תחילתה של עונת הקציר. הפניית המבט דרומה, אל הממלכה המצרית הקדמונית, טומנת בחובה ערגה נוספת: הערגה לפתיחות הדתית והנטייה הסינקרטיסטית שאפיינה את הפגאניזם של העת העתיקה, תופעה שנמחקה לחלוטין עם התבססות הנצרות בעולם בסוף אותה תקופה.

את האלבום בחרה הלהקה לחתום במחווה לאחת מאבותיה האסתטיים והאידיאולוגיים, Rotting Christ: גרסת כיסוי מצויינת לשיר Saturn unlock Avey's son, השיר שבמקורו חותם אף הוא את יצירת המופת Non Serviam. המעגל הושלם. החניכה הגיעה אל קיצה. תם טקס המסתורין, והבאים החדשים בסוד שבים עתה אל בתיהם.

ואנו לא יכולים שלא לעסוק בשאלה שכמו מכרסמת בנו: מדוע? מדוע להסיט את וילון המסתורין ולנסות לחדור למחוזות שאינם מוכרים לנו? מה מניע את האדם לחזות במה שיש שם? מדוע האדם אינו מסתפק בחווייה הקולקטיבית, בפולחני העם והקהילה המסורתיים, שמטבעם רק משקיפים על הפרדס - אך לעולם לא אל מה שנמצא בתוכו? מדוע הוא שואף לעזוב את חבריו ומוקיריו, להסתכן ולצעוד בגפו פנימה? 

ייתכן כי התשובה נמצאת בגוף השאלה: דווקא אותה שאיפה לאחווה, לחיי קהילה, להתרועעות עם הזולת, להתפלשות בהמון, הולכת ומתעצמת עד לרמה קריטית בה הזהות הפרטית נמחקת ואותה שאיפה קורסת לתוך עצמה - ועוברת טרנספורמציה לרצון לאחות את שברי האישיות ולהקים מעפר את חוויית החיוניות, ההכרה העצמונית ביופיו של העולם; מעין נקודה ארכימדית, בה הרעות והאחווה הופכת כאילו בן-רגע לשיעבוד, לדיכוי, לרמיסה... נקודה בה יזדקף אדם ויאמר: "די! עד כאן!" -  ויתייצב למאבק.

המפתח לשאלה גורלית זו מצביע על המשגה האקוטי בבסיס התפיסה המרקסיסטית, הרואה את מהלך ההיסטוריה כמלחמה בין מעמדות - הענקת קדימות אונטולוגית למושג ה-"חברה" על פני מושג האינדיווידואל; חברה שאיננה צבר של אינדיווידואלים אינה קיימת, לא הייתה ולא תהיה. ההבחנה הנכונה, עליה כתבתי לעיל, רואה את מהלך ההיסטוריה כמאבק מתמיד בין הפרט לבין ההמון, בין חירות מוחלטת לבין כפייה, שבהגדרתה היא תנאי הכרחי לקיומה של כל חברה, ולו הבסיסי ביותר. ממש כשם שבידי הפיזיקאים עדיין אין מענה לתעלומה הגדולה: מהי הנקודה בה קבוצת חלקיקים מפסיקה להיות כזו והופכת להיות חומר, מתי הם נוטשים את ההתנהגות הקוואנטית, המושתתת על אי-וודאות (המקבילה הפיזיקלית לחירות מוחלטת) ומאמצים לעצמם התנהגות ניוטונית, נקראים לסדר ומצייתים לכללים מתמטיים נוקשים - כך אין בידיהם של סוציולוגים וחוקרי תרבות מענה לתעלומה אחרת: מתי קבוצת אנשים, בסדר גודל זה או אחר, הופכת להיות "חברה" במובן בו כל אחד ואחד מהחברים בה מקבל על עצמו בלב שלם את אובדן מוחלטות-ריבונותו העצמית, לטובת אי-אלו הטבות (לרוב שטחיות וחומריות) באורח חייו.

*

את מה שהחברה לקחה, פולחן המסתורין מבקש להשיב. את תחושתה המרירה והקהה של הבינוניות והרדידות, מבקש המסתורין למגר ולהצית תחתיה שלהבת של מאבק חדש. משום שאי שם, בלב סערת המאבק הזה, מסתתר דבר-מה כה שורשי, כה אימתני, כה מעורר אימה, עד אשר דומה כי ההמון כולו מתגייס בכדי להתכחש לקיומו: האמת. אמורפית, חמקמקה, מתעתעת, עלומה - אך היא שם. כה קרובה, וכה רחוקה. והמרדף אחריה הוא בלתי פוסק.

טל עידן
אפריל 2020