נורווגיה הגולמית שלי

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Gorgoroth - Pentagram

מאת: אלון בלאו

17-1-2018

1994 הייתה ככל הנראה השנה הזכורה ביותר בבלאק מטאל הנורווגי, כאשר כמה מהיצירות האייקוניות ביותר של הסצנה יצאו באותה שנה - In the Nightside Eclipse של Emperor, Transilvanian Hunger של Darkthrone, Hvis Lyset Tar Oss של Burzum, אלבומי הבכורה של Satyricon ו-Enslaved וכמובן האלבום שנחשב לנושא הדגל הרשמי של הסצנה: De Mysteriis Dom Sathanas של Mayhem. אבל מעבר לכל הקלאסיקות הללו, ישנו אלבום אחד שיצא באותה שנה אשר שמור לו אצלי מקום מיוחד ושלטעמי מהווה בכל נימיו את אחד מרגעי השיא של סצנת הבלאק מטאל הנורווגית המוקדמת.

Pentagram, אלבום הבכורה של Gorgoroth.

למי מאיתנו שקצת מעורפל לגבי ההיסטוריה (shame on you), הנה כמה נקודות חשובות:

Gorgoroth היא מוותיקות הסצנה הנורווגית, אחת מדור המייסידים. נוסדה ב-1992 על-ידי הגיטריסט Infernus, הלהקה עצמה ידעה עליות וירידות לרבות שינויי הרכב תכופים ושמה אף השתרבב לאינספור שערוריות (בעיקר בשל סגנון ההופעות האקסצנטרי שלה רווי הסימבוליזם השטני, שאינו משאיר מקום רב לדמיון[1]). לאחר ששחרר קלטת דמו בשם A Sorcery Written in Blood, התייצב ההרכב ב-Pentagram על Infernus כגיטריסט ועל הסולן Hat, כשהם מחוזקים ב-Samoth מ-Emperor כבסיסט ו-Goat מ-Trelldom על התופים כנגנים אורחים.

מבט חטוף בעטיפת האלבום מסגיר את הפשטות הבוטה: הלהקה לחלוטין פחות בעניין של לשחק משחקים. כל האמנות של שרוול האלבום כולה מסתכמת בלוגו הלהקה בפונט לבן על רקע שחור בוהק. האפס-השקעה בטיזינג הזה משקף ככל הנראה בצורה הולמת את הגישה הכללית הכה נוכחת באלבום הזה: בלאק מטאל נורווגי שורשי, טהור ובלתי מתפשר.

ו- Pentagramאכן הביא איתו גישה מוזיקלית פשוטה וברורה שלימים הפכה לתעודת הזהות הקלאסית של הסצנה הנורווגית של שנות ה-90 המוקדמות. מוזיקלית, בזכות הסאונד הקר והאפל עם הריפים הקודרים והחודרים אל מתחת לעור, מהווה העבודה הזו יצירת מופת מוקדמת של Grim Black Metal קלאסי: הכל כאן מינימליסטי, מטונף, רקוב עד העצם ופרימיטיבי להחריד, אך עם זאת ברור לחלוטין ומספק מנה הגונה של מטאל שחור משחור, כשההשפעות הברורות של הלהקות הגדולות של הסצנה הסקנדינבית ניכרות בה.

במובן הזה Pentagram מושפע לחלוטין מהסגנוניות הנורווגית אולם מצליח לעשות מהסלט הצפוני מטעם ייחודי הנושא את חותמה של הלהקה. כך למשל, עושה האלבום שימוש בתבנית הנגינה הבסיסית המזכירה את אלבומי Bathory המוקדמים (ובמיוחד את The Return…) ומייצרת מהם בלאק מטאל פרימיטיבי, פשטני ומינימליסטי החף מאפקטים כלשהם. אפשר לחוש שלתבנית הזו מתווסף האופי המוזיקלי הנורווגי האופייני והקר בסגנונה של Darkthrone, שמשכיל למזג השפעות אלו עם סגנון ריפים בהשראת העבודות המוקדמות של Burzum ו-Mayhem. את כל אלו משלב האלבום עם האינטנסיביות, הכאוטיות וחוסר המעצורים ש- Immortalהפגינו באלבומם Pure Holocaust כבר שנה קודם לכן.

אבל הגדולה של האלבום נעוצה דווקא בפשטנות שלו: לא מדובר בניסיון להתחכם יתר על המידה; לא נעשה שימוש בקלידים, חלילים או קטעים אמביינטיים, שכן אין פה שום שאיפה להישמע ויקינגי או אטמוספרי. מדובר בפשטות בבלאק מטאל נורווגי בסיסי השועט כל הדרך, כמעט בלי עצירות במן מתקפה משולחת רסן של שנאה ואופל. תכונה חשובה ומאתגרת במיוחד בעולם הבלאק מטאל והיא עומדת לזכותו של ההרכב באלבום הזה במיוחד היא ללא כל ספק ההימנעות הכמעט מוצהרת של הלהקה מלהיקלע למחוזות הרפטטיביות הקלישאתית שאפיינה באותן שנים לא מעט הרכבים נורווגיים בולטים: השירים קצרים ולא נמרחים, כאוטיים אך עדיין כתובים להפליא, ובעיקר – שומרים על עקביות פנימית ומידה הגונה של גיוון.

אחד האלמנטים הבולטים ב-Pentagram שמעניקים לו זהות ייחודית המבדילה אותו משאר אלבומי התקופה, הם ה- Vocalsהדמוניים משהו של Hat – צווחות מקפיאות דם, מטילות אימה ונוטפות שטנה, המזכירות במעט את סגנונו של Ihsahn מ-Emperor - בחירה לא שגרתית באותן שנים לסגנון ווקאלי עבור אלבום שכולו על טהרת הבלאק ה"אמיתי" המאופיין כבדרך קבע ב- Grim Vocals גרוניים וגרגרניים (סטייל Nocturno Culto או Satyr). מפאת אפרוריותו הכללית של האלבום נדרשות מספר האזנות על מנת להתרגל אליו; אין זו יצירה המתעכלת תיק תק. למתמידים המאזינים בקשב, מתגלה כי מדובר בבחירה ווקאלית מוצלחת המתאימה לאלבום ככפפה, כש-Hat וסגנונו מעמיק ומחדד את הקיצוניות והאגרסיביות שהאלבום מציג.

Begravelsesnatt הוא השיר הפותח את האלבום, המהדהד אותנו כבר בפתיחת האלבום אל אחד משיאיו:

שיר פתיחה מהיר ותזזיתי בחזרתיות מהפנטת, עם ריף מרכזי – כזה שהצרחות של Hat משתלבות בו היטב וחורכות את עור התוף של המאזין.

שאר השירים באלבום ממשיכים באותו קו: קקופוניה מהבילה של בלאק מטאל טהור, עמוס זדון ומשטמה, לרוב מהיר ואינו משאיר הרבה מקום לנשימה בין שיר למשנהו, ועם כל זאת לא בלי קטעים איטיים יותר מבחינת הטמפו, המהווים אתנחתא מסוימת לפני שהעסק ממשיך בכל הכוח. נוכח האלבום הזה, התחושה האישית שלי הייתה ונותרה שמדובר כאן בתצוגת תכלית של מטאל שחור המלווה בתצרופת עבשה של ריפים קודרים במיוחד מבית היוצר של Infernus והמתחברים יחדיו כבמלאכת מחשבת, תיפוף בסיסי אך עוצמתי של Goat כשקולו של Hat משמש כחוד החנית של התופת המוזיקלית הזו ומוסיף דרמטיזציה מיוחדת לסיפור.

כמעט כל שיר כאן הוא קלאסיקה: מ-Crushing the Scepter המעולה, Ritual האיטי והמדמם דם שחור עם ה-Vocals המרושעים שלו כש-Hat נשמע בו כאחוז דיבוק, עבור ב- Drømmer om død, Katharinas bortgang ו-(Under) The Pagan Megalith המהירים היותר, Huldrelok הנפלא והאינסטרומנטלי, וכלה ביצירת הבלאק האימתנית שחותמת את האלבום: Måneskyggens slave – ככל הנראה השיר שהכי מזוהה עם האלבום, ומסיבה טובה: דומה שכל מה שהתרחש באלבום לפני כן נבנה כדי להגיע לרגע הזה שלוכד את תמצית מהותו של Pentagram בצורה מושלמת – סופת הריפים הקודרת של Infernus משתלטת על המוזיקה באופן חסר מעצורים ובשילוב עם צווחותיו של Hat היא סוחפת את האלבום אל עבר סופו הטרגי. השיר הזה הוא בגדר סערת ציקלון עזה של בלאק נורווגי טהור. 

באותם ימים מכוננים וחלוציים בסצנה הנורווגית המוקדמת – תקופה בה כל להקה בסגנונה הייחודי ביקשה לפרוץ את גבולות הז'אנר ולהטביע בו את חותמה, נראה כי Gorgoroth לא שאפו להמציא את הגלגל מחדש באלבום הזה, אלא דווקא לחקור את האמנות האפלה לעומקה. הבישול של כל האלמנטים הקיימים כבר ביחד לתוך תבנית מינימליסטית ומוקצנת של בלאק מטאל פרימיטיבי, קירב אותם אל הגרעין האידיאולוגי והמוזיקלי של הבלאק בעצם. האלבום הזה הוא במובנים רבים מה שסצנת הבלאק הנורווגית המוקדמת ביקשה לייצג: רוע צרוף; פס קול של קץ הימים; זרם קמאי, פראי וראשוני שהתעורר לחיים, משולל עכבות או גבולות, כמו זעקה מיזנתרופית קדמונית העולה ממעמקי הנפש, המבקשת למרוד בכל מוסכמותיה של הציביליזציה.

Pentagram הוא קלאסיקה בזכות עצמה. האלבום כתוב ומבוצע בצורה מעוררת השתאות, שעובד עם חומרי גלם ורעיון דיי בסיסיים, אותם הוציא לפועל בשלמות. ללא ספק, אחד האלבומים המשובחים ביותר שהסצנה הצליחה לנפק.

*

אלון בלאו
ינואר, 2018

[1] כמו למשל הנוהג לצלוב אנשים על הבמה, הנה למשל: פה (באדיבות Deichman Blogg Musikk), וכמובן ההכרזות של Gaahl שיש לשרוף יותר כנסיות, ובכלל Gaahl (הנה דוגמית – באדיבות http://www.blabbermouth.net/).