רסיסי כוחות אבודים

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - The Burning: Summoning the Lost Energy

מאת: נועה ארצי

19-11-2018

הוא רצה לתת לי אלבום אחר, אבל הוא לא הצליח למצוא אותו. "חכי, יש לי משהו אחר בשבילך" הוא אמר, ושלף עטיפה פשוטה למראה מתוך הערימה. בלאק שוודי שיצא תחת תת-לייבל של ATMF, אוסף יצירות מוקדמות של פרויקט בשם The Burning שלימים הפך קצת יותר מוכר באוזני העולם, בשמו הנוכחי Lustre. "הם ממשיכים את הקו המוזיקלי של Burzum המוקדמים ו"... מחובתי להודות שמכאן כבר איבדתי מעט מן הקשב. הייתי קצת ספקנית. האסוציאציה שעלתה מההקדמה הזו העלתה בי תחושה כמו מדובר בעוד חיקוי ל-Burzum ולנחשול החיקויים הזולים שבא בעקבותיו. אבל ההתלהבות בקול של דייגו, מנהל הלייבל, הצליחה לסקרן אותי.

אז כאמור, מדובר באוסף המאגד סדרת אלבומי EP שנכתבו והוקלטו על ידי The Burning אך מעולם לא הופצו כהוצאות רשמיות. די הופתעתי לגלות פרט קטן זה. אחרי הכול מדובר בארבעה הוצאות שלמות שנגנזו. שמעתי משהו על זה שהאדם מאחורי The Burning פשוט נטש את הפרויקט, יחד עם כל הקלטותיו ברגע ש-Lustre הגיחה אל אוויר העולם. האם זה פרפקציוניזם? זה גרם לי לתהות כמה פנינים כאלו עוד נותרו וכמה עוד יוותרו גנוזות ברחבי העולם.

ומה יש לנו כאן מבחינה מוזיקלית?

קל לחקות את המינימליזם המוזיקלי וההפקתי של Burzum המוקדמים, מה גם שהדבר לא מצריך טכניקה ברמה גבוהה מדי... אבל באותה המידה גם קל לבנות משהו שנראה כמו מטוס. החכמה היא לגרום לו להמריא. אני נוטה לחשוב שאדון דייגו לא הגזים כשהגדיר אותם כממשיכי הקו המוזיקלי של Burzum המוקדמים. כי אין מדובר בחיקוי זול כלל.

כוחו של המינימליזם נרתם ככוח העילוי, המעיף את המאזין אל עבר השחקים. רק תקשיבו למלודיות הבוהקות בין ערפיליות הדיסטורשן הסמיך. צלולות בפשטותן וחודרות את האפלה ככוכבים.

השירה אף היא משתלבת כאחד מכלי הנגינה, במילים מינימליסטיות ומופשטות, שאינן מדללות או מצמצמות את כוחה של המוזיקה לכדי כלי שתכליתו הבלעדית היא לשרת אותן. המילים עומדות בפני עצמן, כאלמנט התומך במוזיקה ולא להיפך. בפואמות של שורות קצרצרות, תמונות מנטאליות כמוסות במילים ספורות אך טעונות - כשירת ההייקו המסורתית ביפן.

Infinity
Longing for me
I long for nothing
Its winds
Whispering
This wordless wisdom
Yet unknown to me
In my silence
Incomplete

 ולמשמע Ancestral dance of anger, האין אתם מיד מעלים בעיני רוחכם את דמותו של כהן הבעל המחולל לצלילי תופים, פעמונים וטיפות גשם?

אף כי אפשר לשער שכל EP נברא כישות נפרדת, נדמה כי כל אחד מהם מהווה פרק עוקב בסיפור מסע אחד שיכול לשאוב אותך היישר אל תוכו, אם אתה נמצא בראש הנכון. זה קצת כמו משחק הלוח של ג'ומנג'י, אבל הג'ומנג'י הזה לוקח אותך למקום שנמצא כל כך קרוב, אבל בו זמנית גם כל כך רחוק עד כי שנות האור קטנו מכדי לאמוד את מרחקו.

ומהמקום הזה נדדנו, ספק כשליחים, מלאכים נופלים או קורבנות לתעלול בריאה אכזר, כדי להתגשם במרחב-זמן סתמי הנע במעגלים, כשבקרבנו מזכרת מאותו העולם. אלו "הכוחות האבודים" החיים בנו כעין בבואתו הרדומה, אשר צלם הקלוש עודו מתעורר לעתים, בגעגועים התוקפים אחדים למראה תהום שמי הליל.

In the eye of the moon
In me
On the path through the forest
Towards the mountains
In the arms of the night
In me
There is still beauty
Beyond the stars
Wherever I may be
This is what my eyes shall see
For all that I saw and remembered
Ceased as it withered and finally bent
If this may leave one day
I shall follow, I shall follow…

גדולי ההרפתקנים מהמאה ה-20 לא הצליחו לאתר מקום זה, על אף חיפושיהם הקדחתניים. כי איש לא ימצאהו, "לא בדרכי היבשה ולא בדרכי הים"[1]. כי "הכוחות האבודים" הללו הם המפתח והמסע אל המקום הזה מתחיל מבפנים. רחוק אך קרוב – Ever within, Never without[2].

אם כך "זימון הכוחות האבודים" אינה עוד כותרת נבובה לאלבום אוסף, מאחר ובידי המאזין הנכון, הוצאה זו מקיימת בדיוק את אשר מובטח בכותרתה.

רבים ההוגים והמשוררים אשר הבחינו בכוחה המיוחד של המוזיקה. ביניהם גם המשורר גבריאל ד'אנונציו. "איננו יודעים אם הוא שולף את הכינור מתוך לבו או פותח אותו כדי לשתול בתוכו את הלב" היו המילים בהם תיאר את מלאכתו של אומן הכינורות Gasparo da Salò[3].

אם רק נחליף את הגיטרות החשמליות, הבס, הסינתיסייזר והשירה בכלי מיתר, קונטרבס ובמערך כלי נשיפה והקשה – אפשר להעלות בדעתנו כיצד כמה מהקטעים באלבום זה יישמעו בביצוע תזמורת סימפונית. כלי הנגינה אולי קצת שונים, אך האווירה הרומנטית בקדרותה ואפילו חלק מהמלודיות יכולות להשתלב היטב ביצירה של שוברט או בטהובן.

לא הפליא אותי לשמוע על ההערכה הרבה שד'אנונזיו רחש כלפי המוזיקה. אני יכולה רק לשער כי הוא הבחין בסגולותיה המתעלות על היותה אמצעי בידור פשוט.

במהלך נדודיי האחרונים בצפון איטליה, זכיתי אף לבקר באחוזתו של המשורר, ה-"Vittoriale degli italiani" שאף היא שוכנת בסאלו על גדת אגם גארדה. הווילה של גבריאל הייתה כעין נווה מדבר ואנדרטה לאישיות ולאידיאלים גדולים מהחיים, וכזו הייתה: יפה וטראגית כאחת. מפאת חיבתו הבלתי מרוסנת לרומנטיקה, אני חושבת שאף הוא יכול היה ליהנות מהאלבום הזה.

"אנו מאמינים כי זוהי דוגמה לאופן בו האדם צריך לשאוף להיפטר מכלא הנורמליות. היום אתה יכול להיות 'כל דבר' אבל בסופו של דבר אתה צריך להיות כלום"[4] כך ענה לי דייגו בהתייחסו לשאלתי על אירוע מוזיקלי שערך באמפיתיאטרון שבאותה האחוזה.

כיום אנשים כמו גבריאל הפכו למצרך נדיר למדי. נדמה שהפכנו ציניים מספיק כדי לפקפק אף בקיומם של האישיות והאידיאל, אך עצלים וסומים מכדי לתור אחר מהותנו המוחלטת, המתעלה על כל אידיאל וכל מאפיין ארעי אחר. לעתים נדמה שאין מנוס מהציניות הזו, שבכוחה לעקר בביטולה כל חלקה טהורה המתגלה אל העולם ומבקשת להוליד אל. הרוח מבקשת להתגשם בחומר, אך הנשגב לא יתגלם בתווך שלא ישאף להכילו. הנה בא Burzum ופתח ערוץ בממד הגשמי, דרכו הצליח לתעל כישוף נשכח - אולי אותה בבואה לכוחות האבודים - אל תוך עולמנו. והנה באו שלל החקיינים שכמו מתפרצים אחריו אל תוך דלת נפתחת, הצליחו לדלל קסם נדיר זה לכדי צל חיוור או לעוותו לכדי פסקול לאולימפיאדה של מסכנים[5]. עם כל המיסוך הזה, שכחתי כבר איך מרגיש הדבר האמתי.

על לחש הקסמים ב-Filosofem כבר סיפרתי לכם בכתבה אחרת[6]. רק אזכיר ואומר שהאלבום הזה שינה אותי. לא התעוררתי כאותו האדם שנרדם לצליליו. לזמן מה המציאות הזו, שנדמה כי דבר מה בה תמיד לקה בחסר, הרגישה פתאום כל כך לא מוחשית – בדמות הצל החיוור, הראוי לתארה יותר מכל דבר אחר. כמו באותו בין ערביים ביער הקטן המקיף גבעה, עליה שכן מקדש שינטו. זה היה בטוקיו לפני מעל לעשור, אבל אני עדיין זוכרת את הגוון הירוק כהה של העצים באור קרני השמש הקלושות ובינו צללים שחורים משחור – ואותה תחושה שנחקקה בזיכרוני מבלי שידעתי לעמוד על טבעה.

והנה היא שוב משתקפת מתוך הצלילים ומעטיפת האלבום המעוטרת עלים ירוקים בין צללים שחורים משחור, אשר כמו סגולה (sigil) הצליחה לעורר בי חוויה עוצמתית שהוצפנה בזיכרוני בתוך אותם צלילים ומראות.

ייתכן שאופיים של העצמים הקסומים הפזורים בעולם אינו דבר אוניברסלי. ייתכן שהללו חושפים את כוחם בפני האנשים שלשמם התגשמו בחומר, בעיתוי ובמקום המדויק לשם פעולתם. הם מתבייתים על גבי זיכרון חקוק היטב ודרכו מעוררים את האוחז בו למצב תודעתי מסוים.

לאור דברים אלו איני יכולה להבטיח לכם קסמים. במקום זאת אוכל לתת לכם מספר הנחיות להאזנה מהנה. ראשית כל, אל תאזינו להוצאה זו בעודכם במקום עבודתכם, בתחבורה ציבורית עמוסה ורועשת או בנופי הכרך המנוכרים. רוב הסיכויים שהקסם לא יפעל שם, מאחר וכוחותיו כעת קלושים ביותר. אך בסביבה הנכונה, נטולת כל השפעה ממסכת וכשתשומת לבכם מכוונת לערוץ הנכון, אתם עשויים לקלוט, כמקלט רדיו עתיק אך אמין את אותם התדרים הנושאים את הכוחות האבודים המשייטים בין שלל ההפרעות, הזמזומים והרעש הסטטי הבטל הממלא את האתר הלילי.

בתוך מבול הבלאק האטמוספרי האופף את הסצנה שלנו כדרך קבע, היה לי נדיר למצוא יצירה הטומנת בחובה כישוף כה חזק. בשנים האחרונות, הדלילות הסגנונית הזו גרמה לי לתור אחר יצירות רועשות יותר, אלימות וקיצוניות יותר, כמפצה על היעדרו של כוח אחד בכוח אחר, אקזוטרי יותר. אך יצירה זו הזכירה לי עד כמה אמתי הוא כוחו של המוחלט והנצחי ועד כמה הוא מתעלה על הארעי. ובעיניי יש שבריר מן הקודש בכל רגע, צליל וזיכרון שבכוחו להזכיר זאת לאלו שבכוחם עוד לזכור. אולי הייתה זו רק המסגרת או הנסיבות בהן נחשפתי ליצירה? הדבר בהחלט ייתכן. אך כמו שנופר שלנו פעם אמרה[7], המוזיקה פועלת כמו קפסולת זמן, המשמרת לעד את הרגעים היקרים מפז שנשזרו בה. סגולה זו בלתי נפרדת ממנה והיא רק משמשת ללבות את תשוקתנו. היצירה הזו תמיד תיקח אותי לימים ההם במסע, אל אותו אחר צהריים שהעברתי באחוזתו של גבריאל ד'אנונציו ולאותו ערב נפלא בו יצירה יפה וסימבולית זו ניתנה לי במתנה, בעטיפה לא פחות סימבולית ממנה.

לעתים אנו נתפסים כטרופי דעת בשל יכולתנו ליצור ולסגוד לדבר מה, אשר רק בעולם מעוות עלול לחדול מלשבות לבבות. אנו בוערים ומבעירים את ימינו בזמן ובמקום בו רק אחדים מאתנו מבחינים בזהר שאנו מפיצים. והצלילים האלו כאן כדי לספר את סיפורנו היפה אך טראגי עד כאב - שמקורותיו אף הם בחיבורנו העמוק לאותם "כוחות אבודים".

"נרי בוער בשני קצותיו ולא יחזיק הוא ליל,
אך הו רעיי ויריביי, אורו יפה יותר".[8]

*

נעה ארצי
אוקטובר 2018

*

[1]כפי שהמשורר היווני פינדארוס כתב על הארץ האגדית היפרבוראה: “neither by ship nor on foot would you find the marvellous road to the assembly of the Hyperboreans”.

[2] ציטוט המופיע על עטיפת האלבום.

[3] ציטוט זה מופיע גם על פסל האומן המוצב מול אגם גארדה בעיירה סאלו שבצפון איטליה.

[4]הציטוט נלקח מתוך חלקו הראשון של הריאיון שערכתי עם דייגו מטייקה, מנהל ומייסד ATMF, שפורסם באתר המגזין ב-5/10/2018.

[5] תיאור נרחב יותר לתופעה ניתן במאמרו של יוסי בן עוז, "ליצור מייאוש, ליצור מתקווה" שפורסם באתר המגזין ב-16/6/2018.

[6] ראו סקירתי לאלבום הנ"ל שפורסמה באתר המגזין ב-6/8/2016.

[7]מופיע ב”ממואר קטן” של נופר ברטשניידר-שטרצר,"חוח בשדה שושנים" במהדורה המודפסת הראשונה של המגזין.

[8] מתוך מילות השיר The Shapes of Things to Come ל-Sonne Hagal בתרגום שלי.