כמו להלביש מודרני על אולדסקול

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Abbath - Abbath

מאת: ירון שפונד

29-5-2017

אבאת', או בשמו המלא Abbath Doom Occulta  (או לפי משרד הפנים הנורווגי – אולבה אקמו) הוא אחת הדמויות שהכי מזוהות עם הבלאק מטאל הנורווגי (והבלאק מטאל בכלל) בקרב חובבי הז'אנר. הקורפס פיינט הייחודי שלו הפך לשם דבר בקרב חובבי הבלאק, הועתק אין ספור פעמים ע"י שאר להקות ומעריצים והפוך לסמלו של הז'אנר.

וכמובן, אי אפשר לדבר על אבאת' מבלי לדבר על להקתו הקודמת – Immortal. אולי הלהקה שהכי לא לקחה את עצמה ברצינות כמעט מעולם הן מבחינת התדמית והן מבחינת ההתנהלות (המממ...Call of the Wintermoon...?). היה זה כמעט אך רק ההיבט החזותי שמשום מה הועתק ע"י אינספור להקות בלאק אחרות שרצו להיות TRVE ו-Frostbitten כמוהם. מבחינה מוזיקלית הלהקה הייתה 100% בתוך הבלאק מטאל והתפתחותו מה שקצת פחות ניתן להיאמר על להקות אחרות שחלקן השקיע בעיקר בניטים ובקורפס פיינט ופחות במוזיקה.

ב2004 הם הוציאו את Sons of Northern Darkness שהיווה מעין סיכום לשנות פעילות הלהקה ולמעשה חדלו מלהתקיים, ככל הנראה מסיבות אישיות ומחלוקות פנימיות.

שנתיים לאחר מכן Abbath חזר והפעם עם פרוייקט צד בשם I (>קישור לדף ה-Metal-Archives שלו), ועם אלבום בשם Between Two Worlds שכשמו כן הוא: ניסיון לשלב יחד מבחינה ווקאלית את עולמות הבלאק מטאל עם עולמות הרוק הכבד וההאבי מטאל. לטעמי, היה זה פרוייקט נחמד מאוד שחבל שלא החזיק מעמד. Immortal חזרו לפעילות ולאחר מכן שחררו את All Shall Fall שהיה חביב אך עבר אל המאזין כאלבום מאוד מאולץ בהרבה מובנים ואפילו כמו ניסיון לחזור על העבר ללא הצלחה יתרה.

בתחילת 2015 Abbath ו- Immortalהפרידו כוחות שוב אחרי אין ספור בעיות פנימיות בין חברי הלהקה. פרידה זו סימנה את סופה של הלהקה בתור Immortal הקלאסית – כי עם כל הכבוד ל-Demonaz ו-Horgh קשה ללהקה לעבוד בלי האדם שהוא גם הפנים ובסופו של דבר גם די הלב והתכלית שלה. זמן קצר לאחר מכן Abbath הודיע שהוא יוצא בפרויקט חדש תחת שמו.

כאשר האלבום החדש שוחרר בתחילת 2016 היה זה לאחר תקופה שבה הפרוייקט היה די לוט בערפל צפוני אפל וקשוח עקב אינספור בעיות אישיות של מר Abbath ותחלופה של נגנים שדי העיבו על המשך הפרויקט. נוסף לכך הייתה גם שאלה גדולה: מה יהיה הכיוון המוזיקלי? האם המשך ל- Immortalאו שמא משהו חדש לחלוטין? שאלה זו נענתה די מהר עם יציאתם לאור של שני שירים במהלך ההופעה ב2015 ובאלבום עצמו.

אז מה יש לנו באלבום זה?

נראה שאתה יכול להוציא את האדם מן הלהקה, אבל לא את הלהקה מן האדם (כמו שכתבתי – הוא היה הלב האפל והקפוא שלהם). אז אם כך יש כאן את Immortal, אבל...

השיר הפותח את האלבום To War המתחיל במקצב מעט איטי עם גרוב(?) מתאפיין בהמשכו בתיפוף הזועם והמוכר שאפיין את הלהקה הישנה[1]. מפתיחה זו נראה שבהחלט נותר פה הסאונד של Immortal או לכל היותר הטמפו הישן בתוספת של סגנון מחודש. השיר הבא Winter Bane הוא הרבה יותר "אימורטאלי" באופיו עם שילוב ה-Blast-Beats והריפים הקרירים והמובילים שאיפיינו את הקו הקלאסי של הלהקה, מגמה הנמשכת גם ברצועה השלישית Ashes of the Damned אשר נשמעת אחד לאחד כמו החומר הקודם של הלהקה האהובה.

השיר Ocean of Wounds מוריד מעט את הקצב לכדי Mid-Tempo המלווה בריף מעניין. בנקודה הזו נראה שאפשר כבר לשים לב למשהו מעניין שמתרחש באלבום הזה: הגרוב. זהו הגרוב הזה שבעקבותיו ניכרת ההיבדלות של הפרויקט מהשורשים ונעשית יותר מובהקת וזה מורגש היטב בשיר זה. הרצועה הבאה מתחברת היטב לקודמתה בכך שהמקצב האיטי מאיץ בהדרגה עד אמצע השיר לתוך Blast-Beat מהיר ואכזרי שנשמע כמו מכונת יריה בשירCount the Dead  (עם התחושה שהיא פשוט קוצרת אותם אחד אחרי השני). ברצועות הללו מתחילים להרגיש גם את התפרצות האווירה הקרה והעזות של הכפור שכל כך אפיינה את Immortal ואת מלך הכפור Abbath במיוחד. אגב, הליריקה של רוב האלבום אף היא אימורטאלית לחלוטין (אפילו ללא Demonaz) – מלחמות, חורף ומלחמות שמתרחשות בחורף. אי אפשר להוציא מהם את לב החורף הקפוא...

החלק השני של האלבום מכיל את Root of the Mountain היותר איטי וקר בעל המקצב הנוטה לרוקיסטי והמזכיר לפרקים את הרצועה הקלאסית Tyrants ודי מעביר תחושה של ניסיון להתכתב עם הרצועות היותר כבדות ואיטיות של החומר הישן.

הרצועות Fenrir Hunts  ו-Eternal , על אף היותן מהירות יותר נחוות כמאולצות, במיוחד הרצועה האחרונה שנדמית כמו חזרה ל-All Shall Fall – כעין ניסיון להידמות למשהו בלא התכלית האמיתית שלו ומרגישות קצת כמו פילרים (מילוי חללים) לאלבום.

כשרציתי לסכם ולקבוע עמדה כלפי האלבום, נתקלתי בבעיה: מצד אחד ההרכב הזה הוא סוג של סופרגרופ/פרוייקט אישי (כמו I בתקופתה) ואולי אפילו "להקת המשך"; מצד שני אי אפשר להתכחש לעבר לא משנה כמה נשתדל. האל-מתים לא מתו[2]. לכן החלטתי בסופו של דבר לשפוט מנקודת המבט של הז'אנר יחד עם השוואה לחומרים הישנים יותר של Abbath ותקופתו ב-Immortal.

מבחינת בלאק מטאל – אנו מקבלים פה מנה גדושה וטובה של בלאק מטאל נורווגי מודרני חזק ומהיר שלעיתים מוריד קצב לעבר רצועות יותר איטיות וכבדות. יש פה את ההרגשה הטובה של מטאל שזורק אותך אל עבר סופת שלגים במהלך מלחמה אי שם בארצות הצפון. מאידך, זווית מעניינת היא כמובן הגרוביות של האלבום: פעמים רבות שהתוסף הזה פחות עובד ומורגש כמו ניסיון להלביש סאונד מודרני על משהו שאמור להיות יותר אולדסקול (במיוחד בבלאק מטאל) – אבל כאן לדעתי הוא דווקא עובד טוב. Abbath יודע להזריק את זה בכמות מדודה הנותנת הרגשה של עניין ויחוד לסאונד הכללי.

מבחינת היחס הבלתי ניתן להכחשה לספינת האם Immortal – אם נשווה את האלבום לחומרים הקודמים של הלהקה, במיוחד אלו שהפכו לנכס צאן ברזל, נקבל את הרושם שהחומר החדש הוא לא יותר מנחמד. כן, זה לא נותן הרגשה מלאכותית כמו All Shall Fall, אבל זה בהחלט לא מגיע לעוצמות ולרמות שאלבומים כמו At the Heart of Winter ו-Battles in the North הגיעו אליהן. אפשר לתת נקודות מקילות לפרויקט חדש, אבל מאלבום שמיוצר ע"י שני אנשים עם קילומטראז' כה רציני בבלאק מטאל (Abbath יחד עם King ov Hell מ-Gorgoroth) יש ציפיות.

לסיכום האלבום – כאן ההחלטה שלי הייתה בעצם לפצל את העניין. מצד אחד ניתן לשפוט לפי קריטריון הבלאק מטאל – באלבום יש כמעט את כל האלמנטים הדרושים לבלאק מטאל מודרני ונורווגי טוב – ריפים קרים וחותכים, תיפוף מהיר שמשתלב היטב ומכוון יחדיו אל אוירה קודרת. כשמכניסים את הנתונים האלו למשוואה של ערך בלאק מטאל מוחלט אנו מקבלים פה אלבום טוב, נכון, יש לו כמה דברים שקצת גורעים כמו למשל הגרוביות שמרגישה מדי פעם לא מחוברת או אפילו מעט מחלישה את האוירה עצמה, אבל זה כמעט כלל לא פוגם במוזיקה.

מצד שני, אי אפשר לנתק את האלבום מהמקורות הקודמים שלו. וכשזה מגיע ממישהו שדי נחשב לנער הפוסטר של הבלאק מטאל בכלל ואימורטאל בפרט, זה בלתי אפשרי. אחת המחשבות הייתה לנסות להתייחס לאלבום כמו אלבומיו של איסהן לעומת אלבומי אמפרור, אבל בעוד אלבומי הסולו של איסהן לוקחים כיוון אחר מאשר אמפרור וישנה הפרדה די ברורה, האלבום הנ"ל הוא די המשך ישיר (לפחות מוזיקלית ולירית). וכשמשווים אותו – בסולם אימורטאל – כמו שציינתי קודם – התוצאה בינונית.

[1] קווין פולי, המתופף באלבום, הוא בעל ניסיון ממספר להקות דת' מטאל וכאן הוא די מנסה לתת fight לתיפוף של Horth.

[2] אגב, Immortal אמורים לחזור בקרוב עם ההרכב שנשאר.