כמו עולם נטול שקר

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Svartsyn – In Death

מאת: חיים דרישנר

16-11-2017

את Svartsyn הכרתי לראשונה ב-2007 באמצעות האלבום Timeless Reign (זה עם הנחשים, Carnal Records), הקלטה שהשאירה בי רושם עז. כתיבת השירים היתה מסורתית משהו, אבל המנגינות היו משכנעות, האווירה היתה נכונה והגישה הייתה בלתי-מתפשרת-מבלי-ליפול-לקקופוניה סטייל, ולמרות השמרנות הכללית – האלבום נשמע רענן וייחודי, אחד מאותם אלבומים שבהאזנו להם נוצר 'קליק' מיידי עם המאזין, למרות היותם בלתי קליטים ובלתי קומוניקטיביים בעליל, מתחילתם ועד סופם.

שכחתי לגמרי מפרויקט יחיד-יחיד-מינו זה, וכעשור (וכמה אלבומים נוספים לדיסקוגרפיה העשירה של ההרכב) מאוחר יותר נפל לידיי In Death (Agonia Records 2017), אלבום האולפן אריך-הנגן התשיעי של הבחור השבדי המסתורי הפועל תחת הפסאודונים אורניאס Ornias – והאלבום הזה הוא כל-כך טוב, שזה כואב.

מונוליטית וחד גונית ברובה, המוזיקה ב- In Death היא חוויה שחובבי בלאק מטאל רציניים חייבים לעצמם; מדוע? מפני ש- In Death הוא כל מה שאיננו מיינסטרים: הוא לא נחמד ולא מתנחמד; הוא גדול מהחיים ומלא תשוקה; הוא עוין וקיצוני ומלא משטמה, כמו עולם נטול שקר, בו אומרים תמיד את האמת, בכל מחיר; כמו דלי של מי קרח שנשפכים על ראשך בלילה קר במיוחד ואינך מסוגל להחליט – תוך כדי דמעות הכאב – אם קור צורם או חום צורב הוא זה שחורך את בשרך; תער משומן ומושחז עד לעייפה בניואנסים הננעצים בלב כמו מסמרים חלודים בעצמותיו של הנצלב או הנעקד.

ללא רגע של מנוחה, או סתם אתנחתא נונשלנטית לטובת לקיחת שאיפת אוויר של שפיות, האלבום צפוף, סמיך, נטול הומור ורחוק מלהיות פארודיה אימפוטנטית של מטאל. אורניאס מצליח לכתוב ולנגן טקסטורות – לא מוזיקה במובנה המסורתי – שנשמעות, למרות הבסיסיות הסגנונית (ע"ע פרימיטיביות או חייתיות), כמו שילוב של הדקאדנס הדיסוננטי של Blut Aus Nord, הגרנדיוזיות הקוסמית של Mare Cognitum (או של Spectral Lore לצורך העניין) והאווירה הרוחנית משהו של ההארדקור של הבלאק מטאל הנורדי החצי-מלודי-אך-המרעיד-אמות-סיפים. יש ב- In Death משהו מן האפיות של Immortal מחד גיסא ומשהו מן הבהמיות האלמותית של Marduk אך עם איזשהו טוויסט, מאידך גיסא.

הריפים מהממים ביופיים הפשוט, המוכר, הממכר והאומניפוטנטי; הגיטרה מספרת סיפור, עלילה פתלתלה, עגומה, מלאת עוצמה אך פסימית להפליא. המתופף הזמני שחובר לאורניאס אחת לכמה זמן לשם הקלטת אלבום, שכח מעט, כפי הנראה, שמדובר בפרויקט בלאק מטאל והחליט ללכת על ביצוע תפקיד התופים באופן שיותר ממזכיר טכניקות וסאונד תיפוף השייכות לאסכולת הדת' מטאל הטכני; משהו עם נגיעה תעשייתית ובלאסט-ביטס מטורפים; מבחינת הטכניקה הכללית התיפוף העוצמתי, המדויק, האכזרי נמצא היכן שהוא על הסקאלה שבין Fractal Possession של Abigor ובין Demanufacture של Fear Factory. שימו על הסקאלה הזו כל אלבום איכותי בעל קליבר גבוה – הנע, סגנונית, בין דת' מטאל טכני או פרוגרסיבי, לבין בלאק מטאל תעשייתי – ותקבלו את צל צלו של המושג לגבי התיפוף האלוהי המככב באלבום והאסתטיקה הנדירה שלו.

גם קולו המוטרף של אורניאס אינו חדל מלהדהים; קול בעל גוון ייחודי בנוף הצווחנים והצרחנים למיניהם. כזה קול טרם שמעתם. אורניאס אינו "שר" או צורח – הוא מדקלם. מנאץ את העולם ואת אחותו באינטונציה שכמעט נוגעת בדיבור, בדקלום מתוך טקסט – וזה נשמע כמו פאקינג שירה (Poetry). קולו של אורניאס חורך, כמעט חותך בבשר החי, כל כך נואש וכואב ושונא, כמו כוכב דועך, כמו דמון שאחרי אלף שנים ואלף מיתות, נושם הוא את נשימותיו האחרונות – והוא יודע שאלה הן אכן נשימותיו האחרונות בהחלט.

מזמן לא התאהבתי כך באלבום מאתגר כל כך, מהר כל כך. אם ישנו אלבום בלאק מטאל מושלם, In Death בהחלט יכול להחשב כאחד כזה.

*

חיים דרישנר
נובמבר, 2017