הזהו אדם?

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Urfaust – Der Einsiedler | ביקורת אלבום

מאת: יוסף בן עוז

19-1-2016

Urfaust.

Der Einsiedler.

דמות תבנית הנפש של הסתמיות המשברית של אנוש.

אני יושב עכשיו לשרטט קוים לדמות הזו, לעומקים האלו שמתעוררים אצלי כל פעם שאני מאזין לאחת מהיצירות המטלטלות ביותר שנחשפתי אליהן אי פעם. אני יושב וקשה לי לכתוב בעצם. הרבה זמן שרציתי לכתוב את הסקירה הזו. היא מתבשלת לי בלב כבר כמה וכמה זמן. למעשה, באחת השיחות הראשוניות של ימי ההורות של המגזין הזה, עוד כשהיה רעיון המבשיל ברחם, השם Urfaust עלה שם. אמרתי אז שאני הייתי רוצה לקרוא סקירות בעברית על יצירות מטאל אחרות. כאלו שלא אוכל לקרוא עליהן במקומות אחרים. לא סטנדרטיות. וישר עלו אצלי Urfaust.

אבל אני לא יכול סתם רק להתפעם בכנות משכנעת מספיק מעל דפים. אפילו לא וירטואליים. משהו, אני כן אצטרך לתת. משהו אצטרך כן לכתוב.

ה-EP המופלא הזה הוא מערבולת בשבילי. זוהי יצירה קצרה בת קצת פחות מ-20 דקות המכילה משהו שנהוג לכנות אותו Black Metal אבל הוא לחלוטין הדבר הבא ביצירה המוזיקלית האנושית. אין שום דבר שאני מכיר שדומה ל-Urfaust בכל הנוף המטאלי ובכלל.

זהו הרכב הולנדי המבצע משהו שקשה מאוד להגדיר אותו אבל אם נורא יכופפו את ידי אצטרך לומר אולי שמדובר כאן בסוג של בלאק אופראי מלוכלך.

הייתי רוצה לומר שיש כאן אמירה על כל תו, אמירה על כל זעקה וכל שירה כאילו נקיה אבל מלוכלכת להלהיב. למעשה כך סברתי בפעמים הראשונות שהאזנתי ליצירת המופת הזו. אבל עם הזמן נבטה בתוכי התובנה שלמעשה הקסם האמיתי פה הוא שאין כאן. אין כאן שום אמירה. יש כאן את הדבר הזה שהיינו שומעים לו הנפש שלנו הייתה פוקעת ממעמקי חביונה והיינו נחשפים לניגון המניע אותה מבפנים.

זה, מה שהיינו שומעים שם.

ההרכב הזה מצליח ללכוד את החווייה הראשונה שעלתה לי בדמיון כשהבנתי את המשמעות של שמו של השיר הראשון באלבום הראשון של Darkthrone: Kathaarian Lifecode. דהיינו: "התשתית הקרה של החיים במקורם הקדמוני". חווייה שאפשר להסביר אותה בסיפור אולי.

הסיפור הוא סיפור פשוט, בלי מניירות. סיפור על אדם שמתהלך בבית גדול ומסודר למשעי. בית מהוקצע. הכל נכון והכל במקום. בבית המסודר הזה אין חלונות. אין אור שמש ואין ירח. אין אוויר של בחוץ. אבל הם לא מורגשים בחסרונם. אינם נעדרים מן הנפש. זו, מעולם לא חוותה מגע בלתי אמצעי עימם רק שמעה עליהם. שמעה מסיפורים שלפני השינה. מתמונות דהויות באלבום של סבא. יום אחד האדם הזה מביט מעבר לשולחן העץ כביר הממדים שבמטבח ורואה את החלון של עליית הגג ניבט אליו בדומיה. הוא לוגם עוד לגימה מנומסת מכוס התה שלו אבל משהו ניצת בו. הוא לא מבין זאת אבל מרגיש. הוא קם בסקרנות לא מודעת לעצמה ומהלך לאט ובנימוס אל החלון ההוא. הזרות מסקרנת אותו. מה יש שם? מה נמצא מאחורי החלון ההוא? האם יש יקום שם בחוץ? מעולם לא חשב על כך. מעולם לא חסר כלום. מה יקרה אם אפתח את החלון?

האדם הזה שולח יד נזהרת ופותח את החלון הזה.

מה שהוא מגלה אינו מפתיע מידי ואינו מרהיב. מה שהוא מגלה הוא מה שמתחיל בשניה 1:57 בערך לניגון האלבום הזה.

הוא מגלה זעקה דלוחה אחת. מכת תוף. מצילות. הוא מגלה נוף קר ומנוכר. עולם חיצוני שלם. עולם שלא ידע שהיה קיים בכלל. ואז, העולם הזה מתחיל לשיר.

השירה סודקת כל מה שאפשר היה להתרווח בתוכו בנעימות.

הוא מנסה לסגור את החלון על המצג האפור ההוא אך ללא הואיל.

המנגינה הזו מתערבלת כבר בתוך הנפש. החוץ הופך לפנים. הפנים שייך לחוץ.

הוא כמה כעת. מתגעגע. לעלטה המסובכת מידי. לצרחה הנעימה. לעונג הכאב. לזוהמת הדמעה. לטירוף השתיקה.

הבית שהגן הפך לכלוב צר.

אין עוד כוח בנפש לאצור את מה שמתעורר בקרבו. האם זה הוא עצמו ששר כך?

הזהו אדם?

Urfaust מצליחים להמתיק את התמצית הכי מזוקקת שאפשר לדמיין בקסם של מוזיקה מינימליסטית ובטכניקות של off-key אבל כזה שמפוצץ את הזיוף המכוון בסאונד והופך לסוג של אופרה משל עצמו. חוקים חדשים של מוסיקה. יש כאן כ"כ הרבה הסתעפויות פנימיות של צללים לא מכוונים שאתה לא יכול להכיל הכל. אתה פשוט נפעם מזה. כל היצירה של ההרכב הזה שופעת מהמרקחת המוזיקלית הגאונית הזו שעושה ממינימליזם מוזיקלי עושר בל יתואר. אבל ה-EP הזה הוא מיוחד במינו בכל זאת. יש בו משהו בראשיתי. הייתי מתחיל לשמוע את Urfaust מה-EP הזה דווקא. אני חושב שיש בו תמהיל קסום ומדויק של הרמוניה מרה-מתוקה של הנפש ביחד עם דיסהרמוניה סודקת ומערערת בבוטות שלה. זה תמהיל מתואם להפליא שהכי בולט דווקא בעבודה הזו. הוא משכיל להניף אותך למעלה למעלה ולמטה למטה בעת ובעונה אחת. זה לנסוק לשמים ולצלול לגיהינום בו זמנית.

המבנה של ה-EP פשוט למדי: זוהי עבודה המכילה שני שירים בלבד, בשפה הגרמנית הכל כך מפתיעה פה ממה שהריאקציה האוטומטית שלנו רוויית דימויי השואה הרגילה אותנו לחוות אותה. שפה עשירת התוכן והחוויות. מנעד שלם של רגש שלא נחשפתי אליו בעבר לדעתי באף מקום זולת ההרכב הזה. תמונת העטיפה והשם אף הם מרתקים. Der Einsiedler הוא הנזיר. הנזיר הזה כל כך אחוז שפע וטירוף שלא היית מנחש שהוא נזיר.

ואולי אינני יודע באמת מה לומר על העבודה הזו בכלל. כמה שניסיתי איני בטוח שצלחתי את הדרך. אני עודני מצוי בנקודת המבוכה הראשונית. ידי מונחת על מפתן החלון של עליית הגג ההיא ואני עודני נפעם. הבחוץ שלי הפך בפנים והפנים הפך לחוץ.

נתון אני עכשיו במסע הבלתי נגמר הזה של המשבר של הסתמיות האנושית. ואולי לא יכול אני להבינו. ואולי לא נכון שאבין אותו כלל.

Urfaust | Der Einsiedler.

הזהו אדם?

אין לי ציון לתת. זו יצירה מושלמת בפגמיה.