1,2 ניסיון

ראיון (וקצת מעבר) עם להקת People | מאת: יוסף בן עוז

דשדושי התשעים

תחילת שנות התשעים הארצישראליות והימים ימי ביכורי ענבים: ענבי הזעם של הסצנה המטאליסטית. הדת' מטאל מתחיל להתנחל בלבבות וניצני העוז של כמה מהלהקות העתידות להלך כלפיד לפני העדר כבר החלו להבכיר עם יצירותיהן המכוננות.[1] בימים ההם עדיין לא תפסה את עצמה הסצנה הישראלית כשווה בין שווים בזירה הבינלאומית. היוצרים היו עוד בוסריים, אולי אפילו בעיני עצמם, אך לחלוטין לא נטולי כישרון ויכולת. כמו לכל דבר עכור גם לתחושת הקטנות יש יתרון – יתרון הענווה. סצנה הרואה את עצמה כבלתי חשובה נוטה להתמקד הרבה יותר ביצירה מאשר בשְוִויץ, וזה כמובן דבר רצוי. הקהל של אותם הימים עודנו קהל של ווקמנים בפינות העישון ובמחששות התיכונים; הופעות גדולות של ענקי חוץ-לארץ כבר החלו בטפטופים להגיע ארצה והתכונה החלה להיות מורגשת בעדר. אקלים אפרורי זה, על שיפלותו, היה בדיעבד חממה מקומית-ניסיונית נהדרת לגיבושה של אנרגיה יצירתית בסצנה המתהווה לה בארץ, בלי הלחץ המסחרי ובעיקר מבלי לחשוב (יותר מידי) מה יגידו המעריצים. יצירתיות המוחזקת במי האפסיים למשך זמן בלתי מוקפד, סופה לגדול ולהתפתח.

החממה הזו היא שגידלה את הלהקות שלבסוף התפרסמו מאוד, אבל היא גם עשתה עוד משהו חשוב לא פחות (וייתכן שאפילו יותר): היא נתנה תנאי מעבדה מצוינים עבור להקות שהיו קצת יותר בשוליים, ועשו מוזיקה ניסיונית. מוזיקה ניסיונית היא הקרקע הפורייה לגדל איתה את הסאונד הבא, את הסגנון הבא ואת האלמנטים שישפיעו על כל המהלך התפתחותי של הז'אנר (ובכלל). חלק מההרכבים הפכו לסוג של מעבדות למוזיקה שאפשר לומר שהקדימו את זמנן, בטח במונחים המקומיים. אחד מההרכבים הללו הוא גיבור קצר ימים העונה לשם PEOPLE, והמוכר בעיקר ליודעי ח"ן. הרכב זה, שלא שרד את ימי בחרותו ונפטר בסופו של דבר לבית עולמו לאחר כ-6 שנות פעילות בלבד, הוא מעשי ידיהם של חבורת ילדים בני 15 פחות או יותר שלמרות – ואולי דווקא  בגלל – גילם הצעיר, שברו בכישרון של נערים כל קיר זכוכית מיותר באמצעות היצירה שלהם. אין שום סיכוי להגדיר באופן ברור את מה שחולל ההרכב המשוגע הזה מהרגע שנכנס לאולפן ההקלטות (או לבימת ההופעות לצורך העניין). כמו שיח מטפס שצמח מן השִיבֶּר של הסצנה, PEOPLE היו מן נטע מטאליסטי זר במובנים רבים. בתקופה קצרצרה שבין 90' ל-96' (בערך) עשו PEOPLE מוזיקה אקספרימנטאלית במיוחד שהיא בה בעת גם הרמונית-מובנית וגם ריצה פסיכית על כל הסקאלה של הסגנונות שאפשר היה להכניס למוזיקה – ונשארו שמיעים באורח מפתיע, יש לציין. אין מדובר באוסף משוגע של רעשים ללא כל קשר מורגש ביניהם, אלא במוזיקה של ממש עם מהלך פנימי אותנטי. זה בעיקר מפתיע משום שהמוזיקה הזו היא היתוך של שלל מרכיבים בלתי קשורים בעליל בדיוק של מנתחים.

כששואלים את חברי ההרכב לשעבר על העניין הזה, הקושי להסביר ניכר. כנראה שלתאר איך מתחולל קסם ניסיוני זה קצת כמו לתאר מה הטעם של המלפפון. ראיון וגם קצת מעבר עם: עידן קופפברג, רן יורגנסון ודניאל קסטנבוים (חלק מ)חברי להקת PEOPLE ההיסטורית.

החומרים הראשוניים שלכם מאוד ניסיוניים. מסקרן אותי לשמוע האם היו לכם מקורות השראה מוזיקליים והאם היצירות שלכם נולדו מתוך איזה פרץ של ג'אמינג או משהו שכתבתם ותכננתם בצורה "מסודרת"?

עידן קופפרברג: החומרים היו אכן ניסיוניים. כולנו נורא אהבנו מטאל וכו' אבל גם כולנו באנו מרקעים מוזיקליים אחרים. אני נורא אהבתי דיסקו ופאנק ופופ והיפ הופ, וערן הגיטריסט היה בכל הסקיני-פאפי והאלקטרונית של הפינגווין דאז וגם רוק. כל אחד ממשהו אחר. הרבה השפעה גם ממוזיקה תעשייתית. ובעצם לא רק מטאל אלא אהבנו כל מיני דברים, כמו כל בנאדם נראה לי.

רן יורגנסון (יורגן): את המוזיקה ארגננו יחד, בדרך כלל כמעט תמיד מישהו היה מביא רעיון התחלתי והיינו תופרים את הרעיונות יחד ומפתחים אותם לשירים. עידן היה כותב את המילים ומסדר את השירות על המוזיקה.

דניאל ק.: המוסיקה הושפעה מכל מה ששמענו באותו הזמן וכמובן מכל מה ששמענו כל החיים. היו הרבה רגעי השתוללות, אבל הכתיבה הייתה מאד מתוכננת ומסודרת.

הומור ומטאל

ההומור הוא הדבק. לזכותו המטאל של הבראשתי (אי שם בתחילת הסבנטיז) יש לומר שלא תמיד הייתה בו רצינות-תהומית-מגוחכת כלפי היצירה של עצמו. בארץ במיוחד, הבוסריות הכללית של הימים שבהם פעלו PEOPLE לא אפשרה (לשמחתנו) טיפוח מלכודות אגו מטופשות מעין אלו. הסצנה הייתה בעיקרה סצנה של שוליים וההומור היה סימן ההיכר של מי שאינו חלק מהתרבות המיינסטרימית הכללית. מעין אצבע משולשת כלפי הרצינות הסובבת. הומור עבה זה הוא הנוזל שכל היצירה של PEOPLE טבולה בו, וייתכן גם שהוא זה (בנוסף לכישרון כמובן) שאיפשר לכל הקסם המוזיקלי של ההרכב הזה לקרות. לעיתים יש לזה ביטוי של שימוש בחומרים שבהקלטה נשמעים כמו השתטות של ממש.

לערבב גרוב עם מטאל תמיד נשמע לי כמו מסיבת שב"ק ס' עם מוזיקת רקע של Obituary... האם אצלכם זה מגיע מנקודת מוצא קומית נטו או שיש משהו מעבר לזה במוזיקה?

יורגן: הלהקה התחילה בתור סוג של דאחקה וככל שעבר הזמן זה נהיה רציני והתפתח. אני חושב שעד היום הלהקה הזאת הייתה בית הספר הכי חשוב בשביל כל חברי הלהקה.

דניאל ק.: כל חברי ההרכב שמעו הרבה סגנונות מוסיקליים וזה בא לידי ביטוי במוסיקה, הרעיונות זרמו בשטף והצלחנו לחבר הכל לכדי יצירה חדשה. מדובר בילדים בני 15, היצירה הייתה משוחררת לחלוטין: הרבה קומיות, מלא שטויות, ים כשרון וחיבור נכון בזמן הנכון בין [חברי] ההרכב.

עידן קופפרברג: אני חושב שאנחנו התחלנו לנגן עוד לפני שב"ק ס', נדמה לי שהם התחילו עוד בכלל כשהיה הרוקסן, אם אני לא טועה. אבל אהבנו Prodigy ודברים גרוביים ואהבנו אלקטרוניקה ורצינו לפעמים לעשות גריינדקור בלי גרוב בכלל וגם דברים גרוביים. הוספנו קלידן בשלב מסוים בשם אייל מגד שגם תרם מעצמו לאווירות שונות שעליהן אפשר היה לבצע דברים אחרים ולא משהו גנרי שמצופה מ"להקת מטאל" לעשות... אז זה היה גם קומי וזה היה גם אהבה, אהבה למוזיקה.

איך התחלתם לנגן ביחד בעצם?

יורגן: הלהקה הוקמה שנתיים לפני שהצטרפתי. החלפתי את דניאל קסטנבוים (לפניו תופף כפיר שיחרור שהיה המתופף הראשון בעצם). דניאל התגייס בתחילת 93', בדיוק שהתפרקה פרובידנס שניגנתי בה. היינו חברים טובים אז המעבר היה ברור... הייתי ב-PEOPLE 3 שנים והלהקה התפרקה ב96'.

גם דניאל ועידן הצטרפו מאוחר יחסית. בימים ההם סצנת ההופעות החיות הייתה המיטה החמה:

עידן קופפרברג: למעשה אני הצטרפתי אליהם כבר אחרי ההופעה ה-1 שלהם בפינגווין, הופעה שהייתה ממש מעניינת למרות שאישית לא הייתי בה. כשבנו על ה(הופעה ה)שנייה כבר בנו עלי כזמר שני ביחד עם נתי זיידנשטאט, שהיה הזמר הראשון שלהם. בעצם התחלנו להופיע עם PEOPLE כשני זמרים ביחד. כולנו הכרנו מהפינגווין ודיברנו על זה הרבה שבא לנו לעשות משהו וזה קרה.

גריינד קור כתשתית

למרות ניסיוניותה, המוזיקה של PEOPLE איננה כאוס. זהו מטאל המלביש תכנים מוזיקליים זרים לחלוטין על תשתית של גריינדקור. הבחירה בגריינדקור היא מוצדקת בהחלט לפחות מהבחינה הטכנית, מכיוון שזו סוגה דיי פתוחה להכלה של אלמנטים שונים מאוד לתוכה. הרי בן סורר ובועט זה הוא הצאצא הקיצוני של הפאנק שעבר תרגום למטאל ע"י החרפה משמעותית של המרכיבים שלו: תיפוף תזזיתי (blast beats למשל, אך לא רק), טמפו כללי מהיר במיוחד, גיטרות כבדות בניגון קצבי, ומעבר לשימוש בגראולינג גס במיוחד. הטקסטורה המוזיקלית של הגריינד היא בסיסית ופשוטה: ריפים אימפולסיביים המנוגנים בתדר פעימות גבוה. מוזיקה שכל כולה נביחות על אמצעי ההגברה, עם אנרגיות בלתי נתפסות של אפלה הודות לסאונד היותר מטאלי של הגיטרות שמבדל את הגריינד מהפאנק שהיה מרוכך יותר במובן הזה. כשכל המרכיבים עוברים האצה, נוצרת פשטות בסופו של דבר, מכיוון שהקצב המהיר חוסם התפתחות של מומנטים מוזיקליים מורכבים יתר על המידה. הכל פשוט רץ מהר מידי. התוצאה היא שכל העסק מתאפיין לא פעם בשירים עם טמפו שהוא בעצם דיי קליט, במן הפוך על הפוך שכזה. פעמים שהפשטות היא כה קיצונית עד שאפשר ממש לדמיין שירים מסויימים כמתאימים לרחבת-הריקודים (בקטע הזוי), ומכאן הדלת פתוחה למיזוגים.

שיר הכניסה שלי לעולמם המוזיקלי של PEOPLE היה Charlie 5. שתיים וחצי הדקות של הדבר הזה הספיקו לזרוק אותי לבערך 3-4 מחוזות מוזיקליים שונים בתכלית זה מזה וכל זאת מבלי לחוש שהשיר מאולץ בשום צורה. הפרעת הקשב והריכוז המוזיקלית הזו היא כה מעורטלת מלוגיקה מסדרת, עד שהיא מוכנסת אוטומטית אצלי בראש אל התור של היצירות הממתינות שאכריע בעניינן: צל"ש או טר"ש?

לאחר כ-3 שמיעות הוכרעה הכף: צל"ש.

לשמחתי, הביזאריות המרובה (מאוד) של המוזיקה לא מחרבת את הכל. והיא עלולה בהחלט להיות חרב פיפיות: אם היוצרים אינם נוקטים בתבונה מוזיקלית כשהם משתעשעים איתה, יש לה נטייה להשתלט ולהפוך את היצירה כולה למשהו הנשמע כמו בדיקת כלי נגינה מקולקלים. זה לא המצב פה. ההרמוניה שולטת בכל, גם אם המוזיקה רוויה במעברים חדים. חוט של קסם מאחד את היצירה לכדי חטיבה אחת, כנראה הודות להתאמה הרעיונית של קטעי השיגעון שזרותם היא רק טכנית אבל לא סגנונית.

אני חוזר ל-Charlie 5 ומשתף את החברים בהרהורים שהשיר הזה העלה אצלי.

כששמעתי את Charlie 5 זה זרק אותי כמעט מיידית לאלבום Tribe של Sadist האיטלקיים.[2] אני זוכר שבזמנו הוא עניין אותי והרגשתי שעד אז לא שמעתי עוד כמותו. מעניין אותי אם יצא לכם לשמוע אותו או אלבומים דומים לו בז'אנר המטאלי שאהבתם, ואם כן מה חשבתם על כאלו?

עידן קופפרברג: אני לא מכיר את Sadist האיטלקיים... Charlie 5 היה שילוב של גריינדקור-קראסט פאנק יחד עם כל מיני דברים שתכנתנו על מכונת התופים של ערן ושהיינו מריצים את זה יחד איתנו לייב ומנגנים על זה ויחד עם זה, וזה הצחיק אותנו ששנייה אחת זה גריינדקור שנייה שלישית זה סלסה אחרי זה פאנקי עוד פעם חוזר לגריינדקור... זה הגניב אותנו והרבה מההשפעות היו... [כאלו]. אנחנו כולנו מאוד אהבנו ג'ון זורן, כל הלהקה מאוד אהבה את הראש המשוגע שלו בעיקר כשהוא התבטא בנייקד סיטי.[3] גם למיסטר באנגל[4] הייתה השפעה מאוד ניכרת עוד מהתקופה שנשמענו פחות כמוהם.

דניאל ק.: עידן ואני די גדלנו בבית התקליט, פאז ולאחר מכן בסופר זאוס. כן, שמענו את האלבום הזה, וגם את כל יתר הדברים שהגיעו לחנויות האלה, הכל. לא היה אלבום מטאל, דת, גרינד, טראש, הרדקור, נויז וכו' שלא שמענו. היינו מאד חזק בעניין.

הגיוון המוזיקלי אצל PEOPLE לא נבע משוני פנימי בתוך הלהקה אלא דווקא מדמיון פנימי ביניהם. כולם כך מסתבר חלקו תשוקה משותפת למנעד רחב מאוד, רחוק מאוד ממטאל, קרוב מאוד למטאל, ובקיצור: מגוון מאוד בתוך עצמו.

האם לכל החברים בהרכב היה עניין דומה מבחינה מוזיקלית? מה קרה איתכם לאחר שהתפרקתם למעשה?

יורגן: כולנו פחות או יותר מרקע דומה. אחרי שהלהקה התפרקה ניגנתי בלהקת אינפקציה, והוצאתי 3 אלבומים שלי.

עידן קופפרברג: לכולנו היה טעם נורא דומה וגם גדלנו פחות או יותר על אותה מוזיקה שנורא אהבנו והקלטנו כולנו קסטות ואוספים ודמואים של להקות מחו"ל. היינו שומעים מוזיקה ואלבומים שלמים ביחד ומדברים עליהם.

לאחר ההתפרקות, השגרה ניצחה בתהליך דועך את רוח הנעורים של הנערים שכבר התבגרו. עידן מספר:

עידן קופפרברג: מה קרה לאחר שהתפרקנו? אני התחלתי לעזוב את הארץ לעבודות בבסטות באירופה כבר ב-94' שנה וחצי לפני שההרכב התפרק סופית, והם המשיכו לכתוב פה בארץ ושלחו אלי דברים בקלטות. זה היה לי נורא קשה להיות בחו"ל ולעבוד ולשמוע שהם עובדים ואני לא יכול. ואז חזרתי לארץ ונתנו הופעה והיה מדהים ואז אמרתי יללא בואו ניסע לחו"ל, לארה"ב... אבל ההוא בצבא וההוא רוצה ללמוד באוניברסיטה – כל אחד היה ילד שצריך עכשיו לצאת לחיים שלו אם זה חיים צבאיים או לחיות בחו"ל או ללכת ללמוד משהו וזה התפרק, כי לא הייתה תמיכה. אני לא יודע אם היום יש תמיכה בלהקות צעירות. אפילו אם הן טובות ואפילו אם הן הוציאו לפני שהגיעו לגיל 18, EP ברילפס רקורדז, זה עדיין לא משנה לאף אחד בארץ, ואנשים בארץ בכלל לא הכירו את כל זה ולא הייתה מודעות לזה. גמרת ללמוד-צבא-עבודה-אוניברסיטה וכן הלאה. וזה דיי פירק את הלהקה.

אחרי כל זה אני ערן ודניאל שהיה אחד המתופפים שלנו, הקמנו הרכב טראנס שקראו לו טרנטה שהוצאנו לו שני Eps בגרמניה. אח"כ היה לנו גם טור ובטור שעשיתי באירופה הבנתי שלא בא לי להופיע עם טראנס ושזה לא מספק אותי כמו לרדת מהבמה עם להקה והמשכתי בחיפושיי המוזיקליים והגעתי לאן שהגעתי. ערן עוסק בתחום הרפואה האלטרנטיבית; דניאל המתופף היום הוא גם עורך גם מפיק, איש מיקס וגם יוצר אלקטרוני בשם בבה-גנושקה (הוא היה חלק מההרכב הזה). רן יורגנסון שגם היה מתופף שלנו הוא מלחין, כותב מפיק ומתופף; עומר הבסיסט גם מפיק ומנגן ועובד למחייתו בעבודות נוספות בפרדס חנה. הקלידן אייל מגד, בפעם האחרונה ששמעתי חי בניו יורק והוא ברוקר. נראה לי שכיסיתי את רוב הנגנים שהיו ברוב הזמן בלהקה.

גם דניאל מספר סיפור דומה:

דניאל ק.: כולם היו באותו עניין ועם זאת כל אחד הביא זווית קצת שונה. בשלב מסוים הלכתי לצבא ורן יורגנסון מילא את מקומי. אחרי הצבא עברתי לסמפלרים ומחשבים. במהלך השנים עבדתי עם מספר רב ומגוון מאד של אמנים כיוצר ומפיק. כיום אני מפיק מוסיקלי, בעל אולפן הקלטות ועורך וידאו.

ניסיוניות מוזיקלית במבט לאחור

קשה לומר בבירור, אך התחושה היא ש-PEOPLE לא נחרתו בתודעה של הסצנה הישראלית. או מוטב נאמר: לא מספיק נחרתו. היצירה המיוחדת שלהם לא זכתה להשפיע באופן שאפשר לזהות אותו על יוצרים ישראליים נוספים. האלבום הישראלי החשוב ביתר שעולה בראשי בהקשר המטאלי, המזכיר במידה מסויימת את PEOPLE, הוא Rotting under the La La bombs של Strangeways הירושלמיים, אותם ראיינתי לרשימות תהו ב-2017. גם Strangeways באלבומם היחיד ההוא יצרו מוזיקה בלתי סטנדרטית בהיתוך מרחיק לכת באופן יחסי, אם כי לא "מופרע" כמו PEOPLE. כמו PEOPLE – גם Strangeways לא זכו להתפוצץ אל התודעה. לא נטעה מאוד אם נאמר שהסגנון המוזיקלי הניסיוני במיוחד שאפיין את שתי הלהקות הללו, אחראי במידה מרובה להישארותן מחוץ לזיכרון ההמוני של הקהל. הרבה יותר קל לעכל את Orphaned Land, להקה שחיברה גם היא אלמנטים שלכאורה אינם קשורים זה לזה ("מזרחית" ומטאל), מאשר את PEOPLE או את Strangeways. ארץ יתומה הרבה יותר הרמוניים, הרבה יותר מטאליים והרבה פחות מרצדים על כל הסקאלה, ולכן הרבה יותר מובנים לנפש מטאליסטית. הניסיוניות של ארץ יתומה הייתה בעצם החיבור, אך לא בסגנון המוזיקלי שדכן בדיעבד, הם המציאו לעצמם בועה-סגנונית משלהם. מוזיקה אקספרימנטלית היא לא פעם תערובת בלתי שמיעה המקשה על היכולת של המאזין למצוא את עצמו בתוך המעבדה הזו.

לא נחרתו בתודעה אמרנו? לא כל כך בטוח. החשיבות של מעבדות המוזיקה הללו, של חבורות הילדים המתנסים הללו, היא בעצם ההתנסות בקונספטים מוזיקליים משונים. התנסויות מוזיקליות הן הדרך למצוא תרכובת מוצלחת שמעולם לא נוסתה ואשר תוכל להביא איתה ערך סגולי גבוה אל היצירה המוזיקלית בכללה לדורות הבאים. ההמון מעולם לא היה סממן רלוונטי לאיכות. כיוצר, השפעתך על העולם לא נמדדת בכמות הלייקים להן זכית, אלא בהסטה שהיסטת את הנתיב היצירתי אל יעד חדש ונשגב.

האם יוצא לכם להאזין עדיין לחומרים הישנים שלכם מפעם לפעם? מה הייתם עושים אחרת ברטרוספקטיבה, אם בכלל?

דניאל ק.: ממש מפעם לפעם. יצרתי הרבה מאד מוסיקה בשנות חיי, וההרכב הזה היה הדבר הטוב ביותר שיצרתי, גם בגלל התוכן אבל בעיקר בגלל אופן היצירה, שהיה משוחרר לחלוטין מכל מחשבה. יצירה טוטאלית ולא מתפשרת בכלום.

יורגן: פעם ב... יוצא לי להקשיב. לא הייתי משנה כלום.

עידן קופפרברג: יוצא לי פעם ב... בד"כ כשחבר או מישהו מהעבר מעלה משהו לפייסבוק ומתייגים אותי ואז אני שומע את זה ואני אומר לעצמי "ואו, היה כיף. ואו, זה היה אדיר. ואו, איזה כוח יש לילדים צעירים, איזה כוח רצון יש להם... פי מיליון מהמבוגרים. כמה הם יכולים לדחוף ולגרום לחלומות שלהם להתגשם."

עידן מדגיש כי לתחושתו הפרויקט הזה טרם הגיע לפסגתו. אפשר שאם היו עוברים כלהקה לארה"ב, הזדמנויות היו נפתחות עבורם:

עידן קופפרברג: לא הייתי עושה שום דבר שונה ברטרוספקטיבה, אבל היה מעניין אותי לראות מציאות חלופית שבה כל הלהקה הייתה אורזת את הדברים שלה והייתה נוסעת לארה"ב. אני חושב שהיה לנו סיכוי. אני חושב שאם Relapse החתימו אותנו אז גם היו יכולים לסדר לנו הופעות ואפילו דיברתי איתם על זה וככה אמרו. אבל מה שצריך היה לקרות קורה, לא הייתי משנה דבר. אני עומד מאחורי זה וגאה שמגיל 14 עד 19 יצרנו והופענו וחווינו הופעות שהעוצמה שלהן לעולם לא תחזור. אני מופיע היום על במות גדולות אבל זה ממש לא אותו הדבר כמו מה שהיה עם PEOPLE. אם מישהו צעיר קורא את זה שיידע, שאם הלהקה שלו עובדת, ויש אנרגיות, ויש רצון אז לא לזלזל בזה: להמשיך הלאה להמשיך קדימה ולתת בראש.

האם יהיה זה נכון לומר שמעשית, מבחינת היצירה המוזיקלית שלך עזבת לגמרי את המטאל? כשאני שומע את החומרים האלו ומבין את הנקודה הזו – אני חושב: כמה מוזר זה שמגיעים יוצרים בסערה של touch and go מניחים יצירה על הקרקע, שהיא יתד במובנים מסוימים, ונעלמים אל החשיכה. וייתכן שמעולם לא חשבו להישאר... מה דעתך?

יורגן: לא ״עזבתי״, תמיד אהבתי סגנונות שונים אבל מבחינה אנרגטית יש משהו שתמיד עושה לי את זה באזורים הכבדים יותר, ולאו דווקא בדיסטורשנים. לא נראה לי שאמנים בארץ ״נעלמים״ מרצון, במקרה שלנו זה קרה מאותן סיבות שזה קרה לרוב הלהקות שפעלו אז (צבא/לימודים/מעבר לחו״ל).

עידן קופפרברג: לא. אני כל פעם נוגע שם. דבר ראשון – "עזבת את המטאל" אני לא אוהב את זה. כי לדעתי כל הז'אנרים, מפסאדובלה, מוזיקה מזרחית או מוזיקה יפנית – זה הכל בסוף מוביל לאותה דלת. זה שאתה מפסיק לעשות ז'אנר מסוים לא אומר שאתה לא שם. אתה כל הזמן שם. כי כל מה שאתה מתנסה זה נשאר איתך. וגם אם אתה כותב פראזה של נבל יפה ההשפעה שלה יכולה להיות מאיזה גיטרה קלין של מטאליקה מהעבר שלי, בתת מודע, מתנגן ובסוף זה מה שייוצא. כך שזה לא משנה, זה לא באמת משנה.

ב-2007-8 הקמתי הרכב דאחקה-מטאל עם דניאל אחד המתופפים שלנו, שנורא נהניתי לעשות. קראו לנו משיגינע קורפס. עשינו איזה 4-5 קטעים שנורא נהניתי לעשות אותם. גם עכשיו כשאני בתחום המוזיקה לפרסומות: לא מזמן היה לי בריף לכתוב מוזיקה פרסומית לסרטי ומשחקיי פעולה ועשיתי איזה קטע מטאל תעשייתי ועפתי מכל רגע. אני עד היום שומע והולך להופעות מטאל וזו גם המוזיקה שהבן שלי הכי אוהב (כרגע... אני מקווה שהוא לא יינעל על זה). וזהו. מטאל לא עוזב, הוא נשאר איתך גם אם אתה שומע מוזיקה אחרת.

מה דעתי על אנשים שעשו דבר אחד ואח"כ עזבו אותו? מה שצריך לקרות קורה. אני מאוד מעריך ואוהב את הז'אנר ומאמין בו מאוד, אבל הייתה תקופה שהפסקתי להאמין בו אם כבר אנחנו מדברים על זה. ב-2003-4 בא אלי חבר שאמר לי למה אתה לא עושה יותר מטאל? אמרתי לו תשאיר לי משהו תגיד לי מה לשמוע. והוא השאיר לי אתbolt thrower האחרון ועוד כמה דברים. שמעתי, והרגשתי את הסיבה שבגללה עזבתי את אז המטאל:been there, done that. חסרו לי מקוריות ורגש. דיסק אחר שהוא הביא היה Alien של Strapping young lads וזה (דווקא) החזיר אותי כאילו לא עזבתי מעולם. שמעתי שם הרבה רגש, כתיבה מתוחכמת ויפה ומלאה וזמר אימתני שאין לתאר. היום אני יכול להגיד לך שאני שומע הרבה פלייליסטים של מטאל חדש ואוהב לשמוע גם הבי-מטאל, ניו-קור, הפקות הפופ-מטאל, זה מרתק.

דניאל ק.: לא בטוח שהבנתי את השאלה, אנסה: אין כזה דבר לעזוב את המטאל, הוא איתי גם כשאני מתופף על דרבוקה  וממקסס שירי אהבה, סתם לדוגמא. זה חלק ממני, ועדיין מידי פעם אני אוהב לשמוע מטאל. לא הבנתי את הקטע עם ה touch & go. חוץ מPEOPLE יצרתי ערימות של מוסיקה (הנחתי יצירה על הקרקע) מכל הסוגים והמינים, לא נעלמתי בחשיכה, הפוך: גדלתי, למדתי, חקרתי, התפתחתי, תהליך אנושי לחלוטין. וכמו שכבר ציינתי היצירה עם PEOPLE הייתה טוטאלית. "נשארים או נעלמים לחשכה" זה בדיוק הדוגמא לכוונתי, יצירה בלי מחשבה. Pure.

חלומות

השאלה הבאה כבר הפכה למסורת בראיונות שלי עבור רשימות תהו:

אילו הייתי מציע לך לבחור אמן – כלשהו, מכל תחום לאו דווקא מוזיקה – כדי לייצר איתו יצירה חדשה, במי היית בוחר?

עידן קופפרברג: אז כמובן מייק פאטון שתמיד רציתי לפגוש ולדבר איתו. גם דני אלפמן, מלחין שאני מאוד אוהב: מאוד יצירתי ומאוד מקורב לתחום המוזיקה האקסטרימית – תמיד היה. הוציא לא מזמן אלבום קורונה דיכאוני וקשה שמאוד אהבתי. הנס זימר גם בשמחה הייתי נפגש איתו. דווין טאונסנד (מוחא כף כשאומר את שמו), גם. אני הייתי בכיף עושה איתו איזה משהו. לא חסר... לא חסר. הרבה אמנים מאוד מעניינים אותי.

דניאל ק.: רשימה ארוכה מידי.

הדרך היצירתית עוברת לא פעם בנתיב עקלקל. כנראה שאין באמת אפשרות להבין מה מעורר השראה של ממש, מה מעלה רעיון שפתאום מתגבש בתוכך, בבת אחת. Mr. Bungle ו-Naked City שהחלו להשתגע עם נוסחאות משונות, סללו בדיעבד את הדרך עבור חבורת זבי חוטם מוכשרים ושאפתניים בישראל להקים את PEOPLE. לא תשואות ההמון בונות את העולם, אלא היחידים המצליחים לחולל תגובת השרשרת. חומרים כמו של PEOPLE או Strangeways או Exit-13 האמריקאיים, הם-הם אבני היסוד להופעתה של מוזיקה השייכת אל העתיד.

*

בעקבות הקורונה, לקח לראיון הזה זמן רב להתבשל:
הראיונות התקיימו לסירוגין: יולי-אוקטובר 2021.
עריכה סופית אוקטובר-נובמבר 2022.
העלאה לאתר רשימות-תהו יוני 2023.

יוסף בן עוז
סיוון ה'תשפ"ג
(יוני 2023)

*

[1] הדוגמה החשובה ביותר היא כנראה Salem שכבר ניגנו משנת 85' ושבשנת 90' כבר יצא הדמו המכונן שלהם Millions Slaughtered, שסימן בדיעבד את המעבר התמטי לעיסוק הישיר בשואה, אך הם כמובן לא היחידים: Morgue מתחילים גם הם ב-90', Amaxez כבר באזור 89', Resurrection (גלגולם הקדמוני והגולמי של Orphaned Land) בשנת 91' ועוד.

[2] צריך כמובן להזכיר ש-Tribe של Sadist יצא רק ב-1995, שנה לפני שPEOPLE הישראלים התפרקו, כלומר אם כבר אז PEOPLE הקדימו את Sadist.

[3] להקת Naked City, הפרויקט של הסקסופוניסט הניו יורקי ג'ון זורן, בין השנים 1988-1993. הקשבה לחומרים של זורן ושל NC במיוחד אכן מסבירה טוב יותר את הרוח החיה מאחורי היצירה של PEOPLE הישראלית, במיוחד הנטייה הכישרונית שלהם למזג את הבלתי ניתן למיזוג עד הגבול של הרעש אך לא מעבר לו, כמעט כמו המעבדה הזורנית.

[4] הרכב רוק אמריקאי שחבריו היו פליטים שנבעטו החוצה מלהקות קודמות שעסקו יותר בתחום של המטאל, וחברו יחד ללהקה שלא ניתן לתחום את סגנונה למעשה. בתחילה אמרו כי הם מתכוונים לנגן דת' מטאל, אך בפועל מדובר בהרכב אולטרה-אקלקטי. בדומה לפרויקט הזורני, גם Mr. Bungle מלחימים אלמנטים מוזיקליים זרים לחלוטין במנעד רחב מאוד. ההרכב הוקם ב-1985 ועבר גלגולים שונים עד להתפרקותו הסופית ב-2000. ההרכב חזר לנגן ב-2019 ועודנו פעיל.