מלחמה פנימית

חייתי

האלבום הראשון של BILAR, הרכב בלתי מוכר שיצא לאור העולם בסוף פברואר השנה הוא ביסודו מתקפה חדגונית של מה שאפשר לכנות כ-Bestial Black-Metal – מוזיקה שהבסיס שלה הוא דת' מטאל מונוטוני שאל תוכו נשזרים אלמנטים של בלאק מטאל. מכיוון שהשזירה היא עמוקה, כלומר האלמנטים הם חלק אינטגרלי במוזיקה ואינם מובחנים אלא כל הרוח שם היא בלאק בסופו של דבר, התוצאה היא סוגה העומדת בפני עצמה.

קדמון הוא אלבום חוראני עד לשד עצמותיו, הבוער בקצב אש בינוני, נעדר כל מלודיה ובעיקר רָזֶה: הפקתית ומוזיקלית כאחד. סט התכונות הללו יכול בהחלט להיחשב כגנאי, אלא אם המוזיקה מכילה רובד נוסף מעבר לכל זה, המחייב בחינה מחדש. אבל עוד נגיע לכל זה בהמשך. מבחינה מבנית כל השירים (כמעט) נפתחים בסימפולים מעורפלים הנשמעים (או אולי מבקשים להישמע) כמו קרעי הקלטות אקראיים שנלקחו מתוך טקס שמאני מודרני. השירים כולם דומים בטקסטורה שלהם עד שנדמה למאזין שהוא נע בקביעות בתוך אותו השיר ורק הפוגות השקט בין הקטעים מרפים מנפשו. אם לשפוט לפי אחד הציטוטים של חברי הלהקה (יונתן מרום) נראה הרי שמדובר בעניין מכוון: לא העדר מיקסינג, כלים פשוטים מידי או הפקה זולה הובילו לתוצאה שלפנינו – כי אם גישה מוזיקלית מכוונת; ההרכב מנגן בלאק מטאל 'שאשכרה נשמע כמו בלאק מטאל'. קראתי את המילים הללו וחייכתי לעצמי. אצבע משולשת לחקיינות היא תמיד דבר מבורך. אלא שאמירה כזו מחייבת: עלינו כעת לבחון ברצינות האם עומדת הלקה בהבטחתה והאם ביצירתם הזו יש אכן בשורה של ממש.

היפה והחיה

כשלעצמם – המונוטוניות, הטמפו הבינוני ובעיקר הרזון ההפקתי-הלחנתי – אינם חדשים. כבר השנה יצאה לאור יצירה מעניינת למדי מתחום ה-Bestial של Heresiarch הניו-זילנדיים המצויינים, הדומה מאוד גם בסאונד וגם במוזיקה שלה לקדמון של BILAR. ועם זאת, לאלבום שלפנינו יש תכונה אחת חשובה מאוד המפקיעה אותו מלהיות עוד פיסה רועשת מאותו הדבר: ריבוד. כדי להבין זאת עלינו להקדים הקדמה קצרה על העולם המוזיקלי של הביסטיאל כפי שמבין אותו כותב מילים אלו.

מבחינה מוזיקלית הבלאק החייתי (Bestial) מנוגן בצורה מאוד גסה ופשוטה על מנת לקחת את המאזין אל החייה שבתוכו באמצעות חוויית ההאזנה עצמה. הרצון לשוב אל המצב החייתי הינו כמיהה אנושית נושנה, הפועלת בחברות האנושיות עוד משחר העולם העתיק מאוד. בעומקה, כמיהה זו היא רצון-האדם להתעלות אל מעל למוגבלות ההכרה הנתפסת כמאולצת וטרחנית. הכרה התובעת מן האדם נימוסים, התחשבות, חוקי מוסר וכו' – שלשלאות על הגוף והרוח. אמנם, לשלשלאות אלו תפקיד חיוני לקיומם של חיים חברתיים מסודרים, משום שאי אפשר לחברה לתפקד בלא מגננה מפני הברבריות הגסה (ולכן הם נחוצים מאוד במובנים רבים) ואולם ייתכן כי לא תמיד כך היו פני הדברים אצל כל בני האדם בעולם, במיוחד בעידן העתיק. במחקריה, מתארת הפרופ' רבקה שכטר[1] את החברה האנושית כחברה שהתפתחה ממצב טרום-הכרתי למצב הכרתי במקומות הולכים ומתרחבים בעולם. בחברות טרום-הכרתיות, טוענת שכטר, ההתמודדות עם המוות אינה עניין משמעותי כל כך משום שהעולם נתפס בממד הנמוך ביותר שלו, הממד החייתי, שבו אין הכרה מפותחת ואין דילמות מוסריות. האדם חש כאחד מהטבע ואינו תופס את עצמו כמובחן ממנו בשום צורה. הוא פשוט חי – כמו הציפור, כמו הנהר, כמו הנמר. כמוהם, אין לו ידיעה מושכלת בדבר מותו ואין המוות מסב לו צער או תוגה. ההתמודדות איתו היא אינסטינקטיבית, לא תודעתית. לפי כל זה הבלאק הביסטיאלי הוא לא דבר קטן. מדובר במומנט ממשיך של תנועת ההתבהמות האנושית: בלאק הקורא תגר על החברה הממוסדת אך מכיוון קצת שונה ממה שהכרנו בד"כ: אין לו עניין מיוחד כל כך לא בשטניזם אנטי-נוצרי ולא באסתטיקה מפולפלת; זהו בלאק פשטני עד זוב דם, שובר מוסכמות מאולצות ועורג לשוב אל הפראות. זו גם כנראה הסיבה שהבלאק הזה הינו דל מאוד עד משולל כל אווירתיות.

לפי כל מה שהסברנו אין מנוס מהתובה כי ה-Bestial Black-Metal מכיל בקרבו סתירה פנימית מעניינת במיוחד. כמיהה לחייתיות העושה שימוש דווקא בכלים בלתי-חייתיים בעליל. המוזיקה, כצורת אמנות, היא הרי סגנון מאוחר, מובחנת למין האנושי ולא לשאר החי בעולם, והיא התפתחה מאוד במיוחד בחברות שנעו החוצה ממעגל החייתיות, כפי שהתרחש בעולם המערבי למשל. במילים פשוטות: מה שיש לפנינו הוא חברה מערבית שעשתה כבר בהיסטוריה שלה את כל הדרך מהברבריות-הקמאית דרך פגאניזם מפותח יותר, המשך בנצרות, המשך ברנסאנס וממנו אל האתיאיזם של העידן החדש, וכעת היא מפתחת בקרבה סגנונות מוזיקליים המבקשים לפנות פניית פרסה על כל ההתפתחות הזו ולשוב אל בחזרה החיה. אך האם יכול האדם לחזור בו מהכרתו, האם באמת יכול הוא לשכוח את תודעתו שלו? תהיה התשובה מה שתהיה, ברור לכל שאין דומה נפש המבקשת לשוב אל החיה שבקרבה לנפשו של זה שחי אלפי שנים אחורה, ולא ידע תודעה זו מה היא בכלל. נולד אל תוך המצב הטרום-הכרתי, כלשונה של שכטר. אם אצל האחרון מדובר במצב מולד-נתון, הרי שאצל הראשון זוהי בחירה "מושכלת", ובמילים פשוטות: דיסוננס פנימי צורם. כמיהה שכלתנית-כמעט-אנטי-ברברית לשוב אחורה אל הברבריות.

מסיבה זו מכילה המוזיקה הביסטיאלית תסביך מובנה שאי אפשר להיפטר ממנו משום שהיוצרים אינם יכולים להתנתק באמת מהתרבות ו"לחזור" אל החייתיות. בסוף ההופעה, הם יארזו את הכלים וישמרו עליהם, כדי שיוכלו להשתמש בהם שוב. הם ייסעו באוטו הביתה, יעצרו ברמזורים אדומים ויחנו בחניה שלהם. הם ישתינו בשירותים ולא על גבי החולות, ישטפו במים וישפריצו מטהר אוויר שיהיה נעים. הם יאכלו (סביר להניח) take away ולאו דווקא שייריי גופת חיה שניצודה.

דיסוננסים הם עניין שיכול להפריע כשמתבוננים בניתוח שכלתני על הכל, אולם מבחינה אמנותית ייתכן שדיסוננסים הם מקור הקסם. נראה לומר כי זהו קרוב לוודאי המקרה גם פה, כאחד ממקורות קיסמה של המוזיקה הזו.

מלחמה פנימית

בחזרה אל BILAR.

ב'קדמון' של BILAR מתקיים אלמנט מוזיקלי-תוכני נוסף המוסיף עוד דלק למדורה ועושה אותה אפילו יותר מסקרנת: בכל שירי האלבום נוכחת זיקה חזקה למדי לכל מה שקשור לעולמות הקבלה היהודית. כל שמות השירים עבריים, ולא סתם: כולם עוסקים במערכת היחסים שבין הרוחני לגשמי, במובנים המזכירים את הדיונים בספרות ההיכלות.[2] הטקסטים, לבקשת הלהקה, נשמרו לעצמם ולכן לא זכינו לקרוא מעט מהחומר הלירי של האלבום שאולי יכול היה להאיר זוויות נוספות בסקירה הזו. כך או אחרת – אם לשפוט לפי שמות השירים ומעט מהמלל המובן מתוך הצווחות הבלאקיסטיות – האלבום עוסק במשהו שאפשר לקרוא לו טקס או פולחן עתיק ומעורפל, אם אפשר לקרוא לזה כך. הסיפור הזה מייצר קוטב נוסף שעובד בתוך היצירה – הקוטב האפלולי של הרוחניות ה"הפוכה", או The Left Hand Path כפי שמכנה זאת ההמון והוגים שונים שלא באמת הצליחו להעמיק אל תוך הקבלה.[3] קוטב זה מוסיף עניין: כמיהה אחרת נוכחת כאן, מעבר לביסטיאליות; בין התופים והגיטרות וצרחות הבלאק חבויה מן ערגה לאנטי-אור. ויתכן שיש קשר בין השתיים: הביסטיאליות ככמיהה אל האדם-החיה והאנטי-אור ככמיהה אל האדם-האל, השובר את חוקי מוסר והנימוסים המאולצים, המצוי מעליהם.

ככל שמאזינים יותר ל'קדמון', מגלים שהאלבום אכן מרובד, חרף פשטנותו המכוונת. בחלקים מסוימים הקצב בתופים יורד וההפוגה מלווה בצלילי מלודיים קלים כמו למשל בשיר ריקנות שמיימית. זוהי חריגה מבורכת מהשטאנץ הביסטיאלי הטהור משום שהיא לא מתעלמת מהקוטב הנוסף שתואר קודם, "האדם-האל". זאת ועוד באלבום נשזרים קטעים אינסטרומנטאליים המזכירים קצת (בצניעות המתבקשת כמובן) את ההבניה הרגשית היפהפייה שעשו בזמנו Morbid Angel במיוחד ב-Blessed Are The Sick, קטעים נטולי מילים בהם המוזיקה ממחיזה את שם השיר עצמו. במיוחד מורגש הדבר בקטע רוח לילה. התערובת היא אם כן לא פשטנית כל כך, כפי שאולי היה אפשר לצפות ומוכרחים להודות שזה עובד יפה מוזיקלית. הבלאק של קדמון מתייחד בכך שהוא כנראה יותר מאבק פנימי של האדם המודרני עם כמיהותיו הביסטיאליות מאשר תצוגת תכלית של ביסטיאליות פשטנית וזהו זה.

בדמיוני הפורח, רשימת השמות של השירים נקראת קצת כמו שלבים של התפתחות היסטורית, רק בציור אפלולי שלה במן הפוך על הפוך: עידנים בחשיכה נתפס כמו סוג של בריאה ראשונית, רק במהופך – בריאה מעוותת אולי. באותה המגמה כל יתר השירים כמו מתארים את השלבים הבאים: הנחש הקדמון כמי שחולל את שבירת גן העדן והנפילה של האדם, שבתי צבי כביטויה של ההתנקזות של כל האנרגיה המשיחית שנבנתה – ולשווא; אחריו תקופת חושך גדולה (רוח לילה), ולאחריה ההתנכרות האנושית לכל האמונה באל-האחד (ריקנות שמיימית), הנעקבת על ידי ניסיונות האדם להתמיד בדתותיו למרות הכל (טקסים) עד לסיומו האובדני (נצחון המוות), החורבן המוחלט (חורבן), סופה של ההיסטוריה (אחרית הימים) ומשם בתפנית המתבקשת מתיאור היסטורי אפלולי ומהופך: במקום הגאולה המיוחלת מגיעה ההתמסרות אל החושך הגמור בשירים אדוני הכאוס ודם שחור מטהר.

BILAR שמו על השולחן יצירה חשובה, לא מנותקת ולא מאכילה בכפית. מדובר באלבום סמיך במיוחד, וקשה לעיכול שלא יתאים למי שמחפש רגעי הוד משובבי נפש במטאל שלו. האלבום שלפנינו עודנו גולמי במובנים מסוימים אך הוא בהחלט מכיל פוטנציאל ניכר והוא אלבום שאני מוצא את עצמי חוזר אליו מפעם לפעם. נותר רק לקוות שהלהקה תשרוד את ימי נעוריה ותתייצב, ואולי עוד נזכה לטעום אלבומים נוספים מההרכב הזה שלטעמי יש לו עוד מה לתת.

יוסף בן עוז
ניסן-אייר, ה'תשפ"ד
(אפריל-מאי, 2024)

*

[1] במיוחד בהאדם האל, רעיון שפותח עוד בספרה היותר מאוחר – אושוויץ כממלכת פאוסט. להרחבה כדאי לעיין במסה המצוינת של הפרופ' שאול פרידלנדר קיטש ומוות מתוארת העמדה הנפשית-רוחנית של הנאצים כערגה לביטול הממד ההכרתי והמתחכם עמ"נ לשוב לטבעיות הגרמאנית, בדומה מאוד לעמדה הביסטיאלית. תפיסה זו מאפיינת חברות רבות בעולם הארכאי ולמעשה קיימת עד היום, והיא מתכתבת יפה עם התמה המנטאלית של הבלאק החייתי.

[2] כמובן רק מהצד, ולא כמו מי שמגיע מתוך ליבת הלימוד הזה. תמהני אם מישהו שאכן בקיא בקבלה יוכל אי פעם ליצור בלאק דומה לזה בתכונותיו המעניינות. נושא לדיון אחר כנראה.

[3] ראוי לציין כי הקבלה ובכלל העולם המדרשי הינו חתום וסגור בפני מי שחיצוני אליו, וקשה לדמיין מי שיוכל ברצינות לרדת אל עומקו מבלי ההכנה העיונית המוכרחת לזה. דברים אלו ארוכים הם, ולא כאן מקומם.