אילו זורבה היווני היה מבויים על ידי דיויד קרוננברג

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Andy Moor & Yannis Kyriakides – Rebetika

מאת: עודד סספורטס

7-9-2017

צלילי הבוזוקי נעים בעצלתיים, סוחפים אותך בנינוחות של שרב כבד על עיר נמל ישנונית, כטיפות מים שזולגות מעדנות משולי זכוכית כוס אוזו. חלל החדר מתמלא ברעידות המיתרים, קולו של גבר מבוגר שובר את אדוות הבוזוקי והבאגלאמה. נעימת השירה המונוטונית לאט-לאט מאבדת את הקצב, מתעוותת והולכת, המהום עמוק ונהימות באס גדלות והולכות, בולעות את האדוות, הופכות לקיר מבוצר של רעש סטטי שמעיר אותך מתנומת העצלתיים, מתוך פנטזיית זורבה-היווני-השמח-בחלקו-בתוך-אומללות-העולם. משהו, אתה מבין, השתבש בצורה נוראית, כמו זוג תיירים שלוקח את הפניה הלא נכונה ומגיע לכפר לא נכון בו הם ימצאו את מותם המזוויע.

האלבום Rebetika, של הצמד אנדי מור (Moor) ויאניס קיאריאקידס (Kyriakides), שיצא ב2010 הוא לא אלבום רבטיקו. או לפחות, לא אלבום "רבטיקו" של יוון המדומיינת, בפנטזיית התיירים הים תיכונית של חלקנו. לא תמצאו שם את ריח האוזו, לא את צלילי הצחוק והצלחות הנשברות של טברנות "אותנטיות", בטח שלא את אלפי השנים של ההיסטוריה, האמנות והמחשבה הקלאסיים.

אצל מור וקיאריאקידס, כך נראה, אין חציצה בין צורה למהות. משטחי הסאונד ועיוותי הצליל נעים על הספקטרום בין נויז לאמביאנט. העיוותים אצלם משמשים למהות אחת שלמה. הצליל השולט באלבום הוא של הרס, תוהו ובוהו, של יוון מפורקת לחלקים, כל אחד מהם שביר, כל אחד מהם פועם בקצב משלו. האלבום, ניתן לומר בבטחה, הוא לא אלבום רבטיקו. לפחות לא ה-"רבטיקו" הסטנדרטי שמגיע מהיוצרים העכשוויים הידועים בז'אנר או משירים שהפכו לקלאסיקות ביוון ובפזורה היוונית. אפשר לחוש בנוכחותם המכובדת של הבגלאמה והבוזוקי, אך אלו כלים שעוברים מניפולציות סאונד, נקטעים ומשובשים במכוון ומחוברים בגסות מכוונת לקטעי נויז ואמביאנט ואף ללחנים אחרים. אלו כלים שבורים שמנגנים מוזיקה מפורקת. ההשפעה, הרושם על המאזין, הכלים והמשמעויות באלבום זה הם אם כן, מקבילת הבוזוקי לביצוע הידוע של הנדריקס לStar-spangled banner.

למרות שפריטות המיתר עברו "פירוק אוהב", כפי שנכתב בתיאור האלבום שבאתר הלייבל Unsound, אותו מור וקיאריאקדיס הקימו ודרכו הוציאו את האלבום, אי אפשר שלא להרגיש בענן המעיב בכבדותו עמוסת הגשם החומצי, על האלבום שנכתב ערב המשבר הכלכלי שהפך את אתונה לשדה קרב.

הרבטיקו, ייבוא מוזיקלי שהגיע עם הפליטים היוונים מאיזמיר, שהפכו לעניים המרודים של יוון ושילדיהם גדלו בחלקם מתוך פשע והזנחה, הפך בעיני יוונים רבים לאחד מסממניה התרבותיים האותנטיים של יוון. הרבטיקו החל, ולמעשה תמיד היה על אף החזות המכובדת יותר ממנה הוא נהנה כיום, מוזיקה של אנשים פשוטים במקרה הטוב שלא לומר מפוקפקים במקרה הרע. זוהי המוזיקה של הדייגים קשי היום, אך גם של הפושעים הקטנים, הסרסורים והזונות, בני ובנות הפליטים מאיזמיר. הם שרו על החיים שהם הכירו – על האלימות, החשיש והאלכוהול, אך גם על האהבה ועל קשיי החיים של חסרי הכול. עם זאת, מרגע שהרבטיקו אומץ בחום על ידי האינטלקטואלים ביוון, הוא זכה להכרה והפך לאחד מתחומי הייצוא הגדולים שלה[1].

לדידי נראה שהרבטיקו הופך באלבום זה, תחת ידיהם של מור וקיאריאקידס, לסמלה של יוון המתפרקת לאורך המאה העשרים. יוון, שנאנקה תחת המשבר הכלכלי החמור בתולדותיה, יוון שתושביה חזו באנשי שחר הזהב צועדים ברחובות אתונה במבנים צבאיים אגב הצעדות במועל יד, יוון שעוד זוכרת את משטר הגנרלים והמהפכה העקובה מדם שקדמה לו, יוון שהתרסקה במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה ויוון של הגלובליזציה שערכיה התרבותיים הקלאסיים מתמוססים, למרבה הזוועה, מול עיניהם של תושביה והופכים ללא יותר ממאפייניה של מלכודת תיירים אחת גדולה.

קיאריאקידס ומור משתמשים במידה רבה במוזיקה שכמו הפרשנות שהם נותנים לה, היא לדידי ביקורתית ומודעת. הם לוקחים את שירי הרבטיקו, קוטעים ומחברים מחדש חלקי שירים, קינות, וסלסולים, ומעבירים אותם בפילטרים המוזיקליים של נויז ואמביאנט. לא במטרה ליצור יצירה חדשה אלא כדי לתת פרשנות משלהם לקלאסיקה. הם משתמשים בדגימות שמע מתוך האוסף To What Strange Place, של חברם איאן נגוסקי, אשר יצא בלייבל Canary Records ומרכז את המוזיקה שהולחנה והוקלטה על ידי מוזיקאים ומוזיקאיות מקרב הפזורה המזרח והים התיכונית בניו יורק מתחילת שנות העשרה של המאה העשרים עד אמצע החמישים[2].

זוהי האירוניה הגדולה באלבום הזה. בעוד הנויז הפך לכלי טכני ורעיוני המפרק את האלמנטים השונים שהופכים את הרבטיקו למה שהוא, שדרכו הם מציגים את אהבתם הגדולה לתרבות מוערכת בזכות עצמה, נגוסקי אסף אלבומים ישנים של הקלטות אלו שנזרקו כלאחר יד על ידי ילדיהם של המהגרים המקשישים כסרח תרבותי עודף. אולם במידה מסוימת, זהו גם תפקידו של הרבטיקו, הבא לשמש זיכרון חי לא רק לימים הטובים, אלא גם וחשוב לא פחות – לימים הרעים.

אך על אף הכאוס, הסגנון המפורק וחומות הצליל הרחבות והאינטנסיביות, המוזיקה היא עדיין המוזיקה של האדם הפשוט. לא רק בגלל הדי המקור שנותרו בה, אלא בגלל שזוהי המוזיקה של הפרט הנסחף היישר אל מרכז הכאוס הבוער כאשר אין בידו להושיע את חבריו ומשפחתו ואת החברה ממנה הוא הגיע ואל תוכה הוא נולד. היא מייצגת את אותה תחושת חוסר השליטה שחווים האנשים הפשוטים מול סחרור האירועים שסביבם, בתחילת המאה העשרים כמו גם בתחילת המאה העשרים ואחת.

מבחינה זו, רוח הרבטיקו משתקפת היטב במוזיקה של מור וקיאריאקידס. כי למרות שברבטיקו שרים גם על שתיה, אהבות נכזבות ועישון חשיש, יש גם שירים על מצוקתם של אנשי השוליים, העניים שבקושי מחזיקים את הראש מעל המים, אלו שנקלעו לסופות הגדולות מיכולתם להתמודד, אלו שידם קצרה מלהושיע וליבם נקרע. בעיניי, זאת גדולתו האמתית של האלבום. הגדולה נובעת מכך שהוא לא נשמע כמו "רבטיקו" במובן הרגיל אלא להיפך, כל המלודיות שם שבורות ומרוסקות, אך ברוחו הוא גדול כמו הרבטיקו המסלסל, המצייר ערבסקות בעשן החשיש.

*

כמה קישורים שימושיים:

לעמוד האלבום בלייבל Unsound: בקישור הזה.

לעמוד האלבום (כולל לינקים לקטעים נבחרים ביוטיוב) מאתר Discogs: בקישור הזה.

לבנדקאמפ של Canary Records: בקישור הזה.

חומר קריאה נוסף בנושא מוזיקת הרבטיקו: כאן, שם, פה, גם זה, ועוד אחד אחרון.

*

הסקירה עלתה לאתר "קפה גיברלטר" בשנת 2015, עולה ב'רשימות-תהו' בעריכה מחודשת

עודד סספורטס
ספטמבר 2017

*

[1] למידע נוסף והרחבה, מומלץ להאזין להרצאתו המרתקת של איאן נגוסקי כאן ולעיין במאמריו של הסוציולוג זמאקיס יאניס פה.

[2] למתעניינים, נגוסקי הוציא אנתולוגיות דומות, כמו למשל, אנתולוגיה המוקדשת לזמרות טורקיות שבין היתר הקליטו אלבומים בארה"ב, או למוזיקה של פזורה ספציפית כמו הפזורה הארמנית  או אוספים נוספים של מוזיקת מהגרים שלה האזינו ולעיתים גם הוקלטו, בארצות הברית ובמיוחד בניו יורק