עודני, בליבלוב הפרח, מוצאת תענוג!

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Theater of Tragedy – S/T

מאת: נופר בטרשניידר-שטרצר

9-11-2017

פסלי מלאכים שמוטי ראש וכנפיים, עלווה כהה המכסה יער עבות או בית קברות פזור נפש ומרובב ירוקת. כן כן, זוהי כמובן האסתטיקה הקודרנית המאפיינת את הגותיקה ואת המטאל הגותי בפרט. נדמה שאין מתאימה יותר להוות שער כניסה אל תוך עולם זה מאשר Theater of Tragedy, וותיקת הז'אנר, שהוקמה עוד ב-1992 בנורבגיה, שלרבות השנים הסתמנה כמולדת נוספת לרומנטיקה וכיסופיה.

הפאסון הרומנטי והמיוסר המובהק בו מתהדרת הלהקה, מתאים ככפפת קטיפה ליד, לכל אותם מצבים בהם המבט מצטעף מאליו, בהם הלב מקרטע אל האור בקצה. במידת-מה, מתבקש לתת בלהקה את המבט הביקורתי והקר, ולקבוע את הבנאליות המתקתקה כסיבת המוות. עם זאת, ברגע שנלקחת בחשבון העובדה ש–Theater of Tragedy הייתה למבשרת הבולטת ביותר של הגל הגותי-רומנטי, בשטחים שהינם כבדים פחות מנחלות My Dying Bride (שגילו את הצד הגותי שלהם בתקופה המקבילה להיווסדות הלהקה, באלבומם השני "Turn Loose the Swans"), מתגלה סלחנות מסוימת. אחרי הכל, מפתה לנעוץ חצים בבשר הגותיקה. אולם לטעמי, מדובר בז'אנר שאליו חובה לגשת אך ורק בלב פתוח. את השכלתנות והתחכום יש להותיר בצד, וכפי שז'אנרים אחרים למטאל נוקבים בראשוניות ובפשטות (לא כולם, כמובן), כך גם המטאל הגותי, ממיר ברבריות ת'ראשית בגבעולים עטורי קוצים. הקיטש הזה נכנס עמוק ללב, כמו מחליק על חמאה, ומתקבל בפרחים נבולים. אין חולק על כך שיש לברור את המוץ מהתבן ולא כל להקה המתהדרת בשכבות על-גבי שכבות של סומק שחור ראויה להאזנה, אולם במקרה הנדון, נניח לשמלות ארוכות השובל להתנופף ברוח, שכן התום והפשטות של Theater of Tragedy כובשים.

הבשורה המוזיקלית שהאלבום הביא עמו לוודאי נעוצה באותה נישה, הידועה כ"ז'אנר היפה והחיה", במסגרתו קול נשי מלאכי שר לצד קול גברי עבות, קינות על חיים, אהבה, מוות וחוזר חלילה.

עליי להודות שבאלבום זה פגשתי לראשונה בתקופה שוצפת אהבה נכזבת; המוזיקה לא נטלה את רשותי וכמעט בכוח, עטפה אותי בהבנה, כמו הייתה חברה היודעת שמילותיה לא ירפאו את הפצע, לא כפי שהכתף והחיבוק יוכלו. כפי שכתבתי בביקורות קודמות וראוי להדגיש גם במקרה זה, הדום מטאל, ובכללו המטאל הגותי, הוא ז'אנר המציע נחמה גורפת, מעין באר בלב מדבר. אם סגנונות המטאל האחרים מתגלים כחברים מסוגים שונים, הרי שהדום ואחיו הקטן והחורג הגותי ניצבים על תקן החבר המגיע בזרועות פתוחות כשהכרית ספוגת דמע. אי לכך, אין קושי מיוחד לפתוח את הלב למה שהוא ככל הנראה קבוצת התמיכה הגדולה בתבל – החל מהשילוש הקדוש של Peaceville וכלה במוטציות מאוחרות כמו A Forest of Stars ו-Agalloch. Theater of Tragedy ודומותיה מייצגות את האגף המלודרמטי והאפלולי, לעתים מתקתק בואכה מתוק ושולל גם הוא סוף טוב. הרפרטואר המוזיקלי של הלהקה מביא את הרומנטיקה למיצוי, בשירים כמו "Cheerful Dirge". זוהי דוגמה נוספת ליופי שבפשטות, אחת מני רבות.

האלמנט המגדיר הראשון שניתן להבחין בו בעת התנגנות האלבום הוא האווירה העדינה המזליפה מלודיות ממיסות, הנשזרות הן בגיטרות והן בעבודת הקלידים והפסנתר. כל תשעת השירים מתאפיינים בתחושה שהולמת בלדות, למרות שצליל הגיטרות נשמע היטב ואף אינו מצטיין בסאונד נקי למשעי, כפי שמצופה מהניקיון האופף את ההפקות הרומנטיות, ויכול להיות שניתן לייחס זאת לבוסר הסגנוני שטרם הכה שורשים. עם זאת, הבלדה הבלתי-מעורערת של האלבום, עומדת על תשע דקות וכוללת צ'לו, פסנתר ואת קול הסופרנו הצלול של הסולנית ליב כריסטין אספנס. ההתערטלות הרגשית האופפת את "A Distance There Is" הינה בזכות שירתה של אספנס, לדעתי פסגת ביצועיה אי-פעם (לצד פנינת האלבום, "To These Words I Beheld No Tongue", בו קולה ממש דועך ונשבר; אם כי כיאה לנסיכה גותית ענוגה) ומקנה לשיר, כמו גם לאלבום כולו, את תחושת האמינות הנחוצה על-מנת להוריד את החומות ולהניח לנהרות הרגש שהאלבום משחרר לגעוש פנימה. יחד עם זאת, יש להודות כי לא בנקל אפשר להתמסר לקולה של אספנס, עקב גובהו ודקותו, שלעתים גובל במסר סודי המועבר לידידיו הטובים של האדם. מנגד, אין חולק על הייחוד בקולה ואני מוצאת אותו, רוב הזמן ובאלבומיה המוקדמים של הלהקה, כמצג כובש של שבריריות ועדנה.

הטקסטים, פרי עטו של הסולן ריימונד רוהוני, כתובים באנגלית גבוהה וספרותית ומספקים מימד ויקטוריאני משהו לאפלולית המתנגנת. כאמור, מדובר במעשיות רומנטיות קודרות, אשר מירב הזמן לא נופלות במאום מהטקסטים של My Dying Bride.

אני מודעת לעובדה שישנם חלקים מקהל המטאל, שלא מזהה את תת-הז'אנר המדובר כחלק מארגון הגג המטאלי. עם זאת, כמי שסבורה שהמטאל נועד לייצג בצורה כנה ולעתים גולמית ספקטרום שלם של רגשות, הסגנונות הרכים יותר מהווים בהחלט צאצאים חוקיים לפרחחים המחוספסים שהתרוצצו עם גיטרות משוננות. מלבד Iron Maiden ו-Black Sabbath, אבות המזון של המטאל הגותי זהים לאלו של אחיהם החורגים לרוק הגותי – ריפים פשוטים אך מצמררים לעתים, פריטות הגיטרה הנקיות והחודרות המרימות שירים לגבהים חדשים, תוצרת להקות-על כגון The Cure, Siouxsie and the Banshees ו-Sisters of Mercy, תיפוף נמרץ אך לא מחוכם מדי ובס מוגבר במיקס ועם זאת, אינו בשרני. בנוסף לכך, כמתבקש משמה, הלהקה אינה פוסחת על המימד התיאטרלי, אותו תפתח ביתר שאת באלבומיה הבאים. את ביטויו המובהק של אלמנט זה ניתן למצוא באינטראקציה הווקאלית בין אספנס לרוהוני, בטקסטים הכתובים כדיאלוגים בין דמויות, כמו גם במעטפת המוזיקלית, השומרת באדיקות על הקניית אווירה הולמת, לפי תוואי ומצב רוחה של המוזיקה.

לסיכום, ציטוט הולם מתוך השיר הרביעי באלבום,

"Hollow-Hearted, Heart-Departed":"I do, in the blooming flower, pleasure find!". למרות הכל ובגלל, יופי.

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2006, תחת שם העט Jobst.

*

נופר בטרשניידר-שטרצר

נובמבר 2017