אנושי, אנושי מדי

היכן הוא האיש אשר יכל להיות?
מי, מה, השתלט על הכל? מתי החל הסוף?

(Flattening Of Emotions, Death – Human, 1991)

*

בניגוד למרבית יצירות הבלאק מטאל, בהן הקו המנחה הוא אסתטיקה של רוחניות-אפלה-עוכרת-שלווה, הדת' מטאל נוקט בד"כ בקו יצירתי שאפשר אולי לכנות אותו 'ריאליזם מדמם'. במילניום השני פלוס עוד עשרים שנה להמתנת העולם המערבי לאלוהים-האדם הצלוב שלו שישוב ממחבואו ויאשש את המשמעות הנשגבה הטמונה בעולמנו, נראה כי הציפיה המשתרעת על דורות כה רבים, כמעט שחקה כל יכולת להיוותר אופטימי ככל שנקפו השנים. עד כדי כך ארכה השעה, שאפילו האמנות עצמה – זו אשר בעבר היוותה הנציג של היופי עלי אדמות, יופי שנתפס תמיד כהתנוצצות אלוהית –  החלה מזדהמת מן הריאליזם החומרי והניהיליזם החמוץ. ואם נעז להשלים את המהלך המחשבתי עמוק עוד יותר, הרי שכל המטאל כולו טבול הוא במן קריאת תגר מרירה על מציאות המבקשת את היופי ואינה מוצאת אותו ומסתפקת במקום זאת בתחליפים מלאכותיים של טקסיות תפלה ונימוסים שקריים. כל המטאל הוא – לפחות במובן מסוים – פקיחת עיניים והשלמה כואבת עם המציאות, עם הריאליזם; קר, מנוכר ודוקרני ככל שלא יהיה.

אלא שיש ויצירות מסויימות מצליחות ליצור נקודת מפגש, נדירה בייחודיותה, בין שתי הגישות הסכימאטיות האלו. יצירות שהן בה בעת ריאליזם עמוק ונוקב ביחד עם לכידתה של רוחניות עזה ומעוררת השראה. אפשר לדון בעניין הזה לגבי יצירות שונות, אך לפחות בנוגע ליצירה אחת, אף עין אינה יכולה להישאר יבשה. הכל יודו: יש בה את שניהם, גם מחמימותה של הרוח וגם מקרירותו של הריאלי.

"המציאות היא הרבה יותר אכזרית משד הקורע לב של מישהו מן הגוף. זה פשוט לא קורה בחיים, אני לא רואה שדים מסביבי." מסביר צ'אק שולדינר באחד מן הראיונות שקיים אי שם ב-1991, בנוגע ליציאתו לאור של 'Human', אולי האלבום המכונן ביותר[1] של Death. "לדעתי אם יש רוע, הוא [ב]בני אדם." הוא אומר. "ישנם אנשים אכזריים שם בחוץ. רוע הוא אמיתי בעולמנו... ישנם דברים שאפשר לכתוב עליהם בחיים שאני חושב שאנשים יוכלו להתחבר אליהם. אני מעדיף לכתוב חומרים שבנאדם יכול לומר עליהם: 'כן, אני באמת חושב על זה מפעם לפעם' וגם אם לא ירגיש באופן דומה, עדיין יוכל לחוש שהוא שותף למה שהנושא מעורר בו".

בראיון ההוא, מספר צ'אק שהאלבום היווה מבחינתו האישית את הביטוי האותנטי ביותר לרחשי ליבו כיוצר, הרבה יותר מכל אלבומיו האחרים. בימים ההם היוו יצירותיה המוקדמות של Death, ביחד עם יצירות נוספות בתחום הקיצוני של המטאל שבתקופה ההיא החל לגבש לעצמו בשר-עצמות-וכנפיים, ביטוי אמנותי בוטה במיוחד, הן ויזואלית, הן טקסטואלית והן מוזיקלית. היחס הרפלקסיבי של הסביבה אל התכנים המטאליים הקיצוניים כאילו היו איזה מן נחל עכור המזרים מי-ביוב אל הליבה היפה והמלוכדת של החברה האמריקנית, והמזהם אותה עם מסרים 'שטניים', חולל אנטגוניזם רב, בין היתר גם כלפי הלהקה וכלפי צ'אק באופן אישי בקרב רבים מאלו שעמדו מחוץ למטאל והתבוננו בו בספק דאגה, ספק שאט נפש. המטאל ה'חדש' הזה נתפס כאנטי חיים, אכזריות לשם אכזריות, ובעיקר עורר זעם על מה שנראה כמו יריקה בבאר שהנערים הללו שותים ממנה.

האבסורד היה שמבחינה אישית, צ'אק כמעט תמיד עמד מחוץ לאסתטיקה השטניסטית או הברוטאלית. במבט לאחור של שנים אחר כך, סיפר כי האלבומים הראשונים היו סוג של טייק אוף מחוייך של תכני אימה/gore שלא הוחבאה בתוכם שום קונוטציה מכוונת של שטניזם או משהו הדומה לזה, לא יותר מקטעי אימה של סרט קולנוע. את עצמו ראה תמיד כחיצוני לכל מחשבה דתית במובן הטרנסצנדנטי של המילה, וגם את הביטוי המוזיקלי שלו חשק לבדל מתוך הפוזיציה שלהקות רבות תפסו באותם הימים – פוזיציה של מוזיקה אנטגוניסטית; זוהמה לשם זוהמה, אם תרצו. לבד מתחושת הבידול-הנחשק מבחינתו, צ'אק הודה שמשחר נעוריו הוא ראה את החיים באופן חיובי. למתבונן הפשטני מבחוץ יש בעיקר סימן שאלה גדול נוכח אמירה שכזו. קשה לתפוס כיצד אדם "חיובי", מגיע בסופו של דבר ליצור מוזיקה כה קיצונית ואפלה. ייתכן שפשטנים כאלו, נוטים שלא להבין את הנפש המורכבת של יוצרים מסויימים שהינם מטבעם בריות בעלות רגישות מאוד גבוהה לסביבתם. נפשות שבורכו (או קוללו) בסנסורים מאוד מפותחים; נשמות מיוחדות, החשות את הדופק של עורקי החיים של המציאות גם ברבדים שלאנשים 'רגילים' נראים בסיסיים וטריוויאליים, ואולי אפילו חסרי משמעות. חשים הם את הדיסוננס שבין היופי שבעולם לבין הכיעור שבתוכו, עד שדווקא נקודת מבטם החיובית היא עצמה זו שמניעה אותם להתמודד עם השלילי ביצירתם.

על הרקע הזה Spiritual Healing מהווה את החתימה המושלמת של עידן במובן מסויים. סוף ימיה של Death, בגלגולה הקדום. זהו האלבום שהצליח להביא את הדת' מטאל הקלאסי לרמה של כמעט שלמות. מסיבה זו רבים ממעריצי הלהקה רואים בו (ובצדק מסויים) כיצירה המכוננת האמיתית של Death. ב-Human לעומת זאת, צ'אק הלך במובהק על קו חדש ואחר, כמעט אפשר לומר: זר לרוח המקורית של הפרויקט שלו עצמו. ואולי עמוק מן העור, המעריצים שחוו על עצמם בזמן אמת את התפר שבין ימי Spiritual Healing לימי Human, מחזיקים בליבם ערגה פשוטה לימים בהם ביטא ההרכב את התכנים האפלים באמת; הימים שלפני הניסיון של צ'אק לחבר חיוביות אמוציונלית עם מוזיקה קיצונית המשדרת לכאורה, ההיפך הגמור מכל זה.

במבט לאחור ומפרספקטיבה של שנים ארוכות נדמה לי שהקו החדש הזה, של "ליריקה אנושית", כזו המדברת כמעט לכל אדם, קו של חמלה שאי אפשר שלא לזהות בו בעקיפין את הליבה הפועמת של המחשבה הפרוגרסיבית-ליברלית של ארה"ב, הוא-הוא הקו שמבטא את צ'אק באופן מלא כיוצר. אילו היינו שואלים את צ'אק, אין לי ספק שהיה עונה כי מבחינתו Human הוא אלבום הביכורים המקורי שאליו כיוון מתחילת יצירתו המוזיקלית. אלבום המבקש ליצור את הסינתזה בין כל חלקי נפשו. Human היה ונשאר אלבום ייחודי במובן הזה. אמנם באלבומים שבאו אחריו המשיך צ'אק בקו שהתחיל להצטייר ב-Human, אך הפסגה האסתטית ההיא כבר נכבשה. האלבומים שעקבו ל-Human ניסו כולם ללכוד שוב את הציפור המופלאה הזו אך הצליחו לכל היותר ללטף אותה לפרקים. ב-Human היא הייתה בידיים של צ'אק ממש. על אף גדולתם הרבה (והיא אכן רבה, לפחות כל השרשרת עד Symbolic) – האלבומים הבאים הופכים טכניים יותר ויותר, ומשהו ברוח הכבירה של Human כבר הולך מעט לאיבוד כשהטכניקה מהווה – אולי – מנגנון לפיצוי מוזיקלי הרבה יותר מאשר לכידה של הרוח האותנטית שפיעמה בימים עברו.

אם נשלים את המעגל שפתחנו בו, אז התובנה העולה היא שבימים בהם נולד Human, לא מעט בעקבות רוח עכורה ומלחמות על שמו הטוב שהיו ברקע של הדברים, השכיל צ'אק להוציא מעז מתוק ולהרכיב אלבום שכל כולו ריאליה אנושית מדממת בכל מילימטר יצירתי שבו, בד בבד עם איזו רוח נשגבה שאיננה מאפיינת בד"כ את הריאליזם הדת'-מטאלי הסטנדרטי שעליו דיברנו בתחילה. במרחב הנפער בין שירים כמו Together As One ו- Suicide Machine המדברים על נושאים אנושיים כאובים במיוחד ובין שירים כמו See Through Dreams והאינסטרומנטלי המעולה – Cosmic Sea, המושכים דווקא לכיוון ההפוך של חוויית החלום ושבירת הריאליה – במרחב הזה בדיוק מתחולל כל האלבום כולו.

המאזין לאלבום מוצא עצמו נזרק בבת אחת אל מערבולת מדהימה של ניגודים: דת' מטאל עם ריפים עשויים ברמה טכנית ואמוציונלית הקרובה לשלמות ממש, ההולמים כפטיש המכה בלא הרף ובה בעת נשמעים מאוד פרוגרסיביים והרמוניים; מלל נוקב של ריאליזם דוקרני ביחד עם מלודיה אפית ומלודרמטית המושכת אותך אל המרחבים הבלתי נגמרים של הדמיון.

במבנהו הפנימי האלבום הזה פועל על הנפש באמצעות מנגנון טכני מיוחד המזכיר ארכיטיפ-סיפורי שרק מתי מעט באמת הבחינו בו: תשעת הקטעים המוזיקליים מסודרים בסדר פנימי סימטרי של 4 שירים מכאן ו-4 שירים מכאן כאשר לכל סט ישנו מכנה משותף מובהק: ארבעת השירים הראשונים הם קטעי ריאליזם מטאליסטי נוקב בעוד שארבעת השירים החותמים, הם יותר אפיים ובעלי ממד רוחני, כמעט אנטי-ריאליסטי. מבחינה מבנית אם כן האלבום שלפנינו הוא כמו עולם הנפרש משני קצותיו של חבל דק לרגלי המאזין המהלך על החבל הזה לכל אורך ההאזנה. השיר המרכזי – Lack Of Comprehension הוא החבל הדק בעצמו – וכשמו, כן הוא: חוסר ההבנה. זוהי ממש מנגינת המיקרוקוסמוס של חיינו: החיים, כך נראה, הם חידה אכזרית ויפת מראה גם יחד; חבל שהוא שביל מתוח ונטול שוליים, עליו אנחנו מהלכים בעוד נפשנו מתנודדת עליו בלא הרף אל שני עברי המתרס: פעם נוטים אל הריאליזם הפוצע, ופעם אל החלום. אך החלוקה אינה הרמטית. ארבעת השירים ה'ריאליסטיים' מכילים גם הם יסוד חלומי בתוכם, וארבעת ה'חלומיים' אף הם בתורם – מכילים יסוד ריאליסטי פוצע. זהו מסע המלמד שיעור חווייתי על האדם: דע לך, אומר האלבום, כי בכל אופל גנוזה תקווה, ובכל תקווה גנוז חושך.

ההדהוד הזה, המאפיין כל כך את האלבום הזה על כל צדדיו, מחזיק בעיני את סוד כוחו האלמותי. כמו פרפר לאש אנו שבים אליו, לנצח; יצירה זו היא מיוחדת היא במינה, כזו שסכין הזמן אינה יכולה לשלוט בה. הריקוד הפנימי בין הכאב והחדווה אשר לעולם אינו פוסק והלוקח אותנו למסע אל מעבר להבנה, מעל ליכולת לתפוס את הכל, למרות רצוננו העז. אלבום החותך את המסיכה וחושף את האנושי שבתוכנו. והאנושי שבנו... אנושי מידי.

נהוג לומר ש"כבר לא עושים כזאת מוזיקה יותר" ואולי, במובן מסויים זה אכן נכון. אך האם נתנו את דעתנו, שמא לא באמת ניתן ליצור דבר מה כה מיוחד שוב ושוב, אפילו אם אתה יוצר מוכשר. שאחרת, לא היה הדבר באמת מיוחד כל כך?

*

בחלומות, מחשבותיי לובשות להן צורה
להעניק לזיכרונות זהות
מתוך החלומות, הנני לוקח
את הכוח לחבר מראה עם קול

(See Through Dreams, Death – Human, 1991)

יוסף בן עוז
כסליו, התשפ"א
דצמבר 2021

[1] Spiritual Healing, האלבום הקודם ל-Human נחשב בד"כ (ולא בלי סיבות טובות) ליצירת המופת החזקה ביותר של Death. בסקירה שלפניכם אנסה להאיר כמה נקודות שבעיני הופכות דווקא את Human, לכזה.