הוא הלך בשדות. הקפואים.

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Satyricon - Nemesis Divina

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

21-7-2017

Nemesis Divina הוא אלבום הבלאק מטאל המסורתי האחרון שהנפיקו Satyricon, ממייסדי הז'אנר וממוביליו. אל הצמד האימתני, סאטיר ופרוסט, חבר אייקון שחרחר נוסף (אם כי הוא אחד האנשים הבלונדיניים ביותר שקיימים, ככל הנראה) הידוע בכינויו נוקטורנו קולטו, גיטריסט Darkthrone, הרכב kvlt אגדי נוסף שבדומה ל- Satyricon העמיד לנגד עיניו את חוסר הפשרות (ובניגוד אליהם, התהדרו בסאונד המחרחר והמערתי מכל הרכבי השורה הראשונה). באלבום זה הוא בחר להסתתר מאחורי השם קוולדולב ולהתייצב מאחורי שני הטיטאנים הרושפים, כשהשלישייה מנגנת מוזיקה שאין לתארה אחרת מלבד כחורכת. אותה התבנית המוכרת של הבלאק מטאל – עצבני וזועם, נחוש ומהיר לפרקים, לעתים מושר בנורבגית בהתרסה, הגיעה למיצויה באלבום זה.

הימים ימי אמצע שנות התשעים ותנופת הפופולריות שזכו לה מספר מלהקות הבלאק המלוקק יותר, מביאה את גרורות זקני אוסלו עטויי השחורים לחיפוש אחר נתיבים חדשים. הדבר תקף גם ללהקה המדוברת, שכן אלבומה הבא ("Rebel Extravaganza", למתעניינים) הצעיד את הז'אנר קדימה, אך נטש כל סממן מסורתי ו"נורבגי". אם כן, זוהי אחת מלהק צווחות הברבור של היערות, הפיורדים והקסדות המחודדות.

האלבום בעל העטיפה הפאגאנית כולל שבעה שירים, רובם המוחץ שועט אל הקרב, עמוסים באנרגיה רצחנית הישר מן הפתיחה - כפי שמתחיל השיר הראשון, "The dawn of a new age", בפריטה צורמנית ואיטית עד שסאטיר שואג מלוא ריאותיו, "This is Armageddon!" ודהרה מטורפת של גיטרות דוקרניות מתרוצצת מסביב למאזין. סימפולים אווירתיים מהווים את הרקע המטפטף פחד, שכן שיר זה הוא כמו נבואה – לא רק רומז בעזרת אגרוף קפוץ על המשך האלבום, אלא מסכם את דברי ימי הבלאק מטאל עם קריצה לבאות. לקראת תום השיר (ומדובר באפוס בן יותר משבע דקות), קול נשי קר ומנוכר מדבר את סוף העולם (ציטוט מחזון יוחנן, שאינו אלא לעג ציני לנצרות הכה שנואה על אנשי הבלאק, המשרת היטב את מטרת השיר) ואני יכולה להרגיש את אגרופיי שלי הופכים קפוצים.

כשהצלילים הראשונים של השיר השני, "Forhekset" (מכושפים), מתגלעים באוויר החדר שהפך דחוס או ברוחות המרחבים, עשר שניות ארוכות ונצחיות של גיטרה נקייה מדיסטורשנים המגלפת צמרמורות בגב עד לפיצוץ הבלתי נמנע, אני שבה לימי נעוריי. אותה תיכוניסטית שחורה משחור המכניסה בעדינות את הדיסק למערכת הסטריאו המקרטעת שלה ובאבחת גיטרה אחת, מרגישה שהיא מסוגלת באמת ובתמים לטרוף את העולם וכל מה שנקרה בדרכה, כפי שרק גיל 17 יכול לסגל בנושא אותו. באותה תקופה, מי מאיתנו לא היה אותו זאב נורבגי בודד התר אחר נחמה? על כן, לא מפליא כי מצד אחד ליחש מוריסי את קינותיו ומהצד האחר נהם סאטיר.

האבנים ממשיכות להתגלגל במדרון. מנת הפאתוס מוגשת בכפית בשיר השלישי והשלאגרי, "Mother north", שיר אהבה הגובל בלאומנות לנורבגיה ולערכים שהיא מייצגת, קרי הבלאק מטאל הישן והטוב, החומק לנחלת ההמונים והופך רך לבב. קשה שלא לחבוט על החזה ולחבור לשירת המקהלה הגברית המלווה את סאטיר כשהוא מבכה את אובדן הדרך והכורח להשיב עטרה ליושנה. אף הקלידים המגיחים בשיר, כמו גם בקטעים נוספים באלבום (ע"ע הפתיחה האפית להפליא של "Immortality passion", הממהרת להתכסות בתיפוף פולקי ושריקת הגיטרות הרצחנית והאהובה), לא מצליחים להפיח מהכבדות או לשמש כאבק שריפה לטענה הנפיצה שבלאק מטאל אמיתי אינו זקוק לקלידים. השימוש בהם באלבום הוא מיטבי ומקפיד לשמור אותם ברקע, שכן הגיטרות הן אלו המדברות.

לא הייתי נוקבת ב- Nemesis Divina כאלבום הכבד ביותר לו האזנתי מעודי ועם זאת הוא עשוי לככב באי אלו רשימות פותחות. הוא כבד עד כדי חוסר יכולת לשאתו ברגעים מסוימים, כשסאטיר יורק על המאזין את כל המועקה המלנכולית העטופה בקוצים והגיטרות משעבדות את עור התוף למרותן הבלעדית. ישנן גם אותן מלודיות עגמומיות המתגנבות לפרקים ומשתלחות קדימה בתוך הדיסטורשן החונק הזה, עד שקשה לתת את שימת הלב שמדובר בסך-הכל, בעצב מאוד גולמי.

Nemesis Divina הוא הלהב המשונן של הנעורים השחורים. לא בכדי הוא נמנה על אלבומי הדגל של הז'אנר – על שום הזיקוק המוחלט שהוא מציג באצבע זקורה ומשולשת. יש מי שיטענו שהסאונד המצוחצח יחסית אינו הולם את מלכי היערות ומשנתם המיזנתרופית, אך אל לטעות: החדות הכמעט נקייה מברק של ההפקה משמעה אחת – טוהר הכובד. אותה תחושה המוחשית שלבך נוחת מטה עם גשם הלבנים. אותה אווירה מיסטית הכה אופיינית לתוצרי הבלאק יורדת על המאזין כרשת דיג מעובה וכולאת אותו בתוכה, רק העיניים נגלות כלפי חוץ. נדמה שכל מיתר בגיטרות נועד לחתוך בבשר החי, לתרגם צלילים לשריפה בעיניים ולהפוך את העולם לנא, על-מנת להניח את דעתם של הטורפים מחודדי האוזניים, המאזינים.

גם כשהניסורים שוקטים ומפנים מקומם לטובת ריף גיטרה נקי וממזרי לצד צלילים תעשייתיים ומשטחי קלידים אמביינטיים בסוף הרצועה האחרונה, "Transcendental requiem of slaves", הכל קורס תחת הכובד. פטיש הולם בשמיים צחים מעננים,  עוד ריף נקי מקפיא את הלב וכל השחור הזה נוזל לאוזניים ומתוכן. אופל אינה מילה גסה, היא דרך אחת מיני רבות לתעל הלאה את כל מה שדחוס פנימה ורובץ וחובט. היא הישרת מבט מפוכח על העולם למרגלותינו ומעלינו ואת זה Satyricon משליכים למאזין, כאילו ידיהם בוערות. מי יתפוס את הכדור הקוצני והמטונף ויילחם, בגיטרות ובתופים?

קשה להימלט מהתחושה כי בסופו של יום, הבלאק מטאל כורך את העצב והשנאה ביחד, מערבב ומשקשק עד-לא-נדע וזו גלולה מרה, כמו גם חריפה, שחובה להודות כי תענוג לבלוע. נמסיס דיביינה משגר רנסנס ערפילי של ארס נורבגי למהדרין (אבל לא רק, מתחת ישנו לב הולם). בכל האזנה, אותו ארס מזריק געגועים; לא לנערה בת ה-17 שהייתי, אלא לתחושה הכל-יכולה שהמוזיקה נתנה לה, אני ורק אני נגד העולם. רצה בכיוון ההפוך לאורך השנים. תמיד מגניבה חיוך בעת זיהוי ריפים פולקיים למהדרין, דרישת-שלום מימי "The Shadowthrone" ומסיימת את ההאזנה בלב מלא – למראה אחת מכתובות הגרפיטי הראשונות שהבלאק מטאל חקק על קיר לבי.

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2007, תחת שם העט Jobst.

*

נופר ברטשניידר-שטרצר

יולי 2017