חורבן הוא חיים

ייחודיותה של Bethlehem

מכל הצלילים הקודרים שנוגנו אי פעם על במת הגגארין התל-אביבי, ישנם כאלה שעדיין מהדהדים באוזני רבים, כבר שלוש שנים: המוזיקה של Bethlehem. לא בכדי בוחר מגזין זה לחזור ולבחון את יצירתה של להקה זו שוב ושוב – בראיון מעמיק עם המוח המייסד מאחורי הלהקה, נגן הבס יורגן בארטש, בסקירה יסודית של יצירת המופת שלה Dictius Te Necare, שפורסמה בסמיכות לאותה הופעה, וכעת – בסקירה שלפניכם.

כאמור, בסקירתה של Dictius…, הציגה נופר ניתוח נוקב ומעמיק של ייצוג הרומנטיקה הגרמנית באלבום:

"ביתלחם מציבה את הרומנטיקה הגרמנית בנקודת אל-חזור: היערות מאופק לאופק והעמקים ירוקי-העד בינות לימות הערפילים הופכים חלק מיקום מאפיר ומשחיר, היכן שנוודים לעולם לא יגיעו ליעדם. בערים גוססות ובאלו שכבר הומתו, כאבם של הנותרים מרחף מעל, משמש כשמים, והעיניים צורבות. באקלים הזה תתנגן המוזיקה הצולפת הישר אל תוך הלב המצטמק, מחללת את כל הנקרה בדרכה. לא אחת תהיתי האם הגיטרות הכחושות הללו, מזרות האימה, הניעו את ורתר לשלוח ידו אל האקדחים של אלברט.

הזכרתי את הרומנטיקה הגרמנית, משום שאני סבורה שאלבום זה הינו האנטיתזה ובה בעת, המשכה הטבעי של אותה מורשת – לאחר נקודת מפנה שהביאה ההתפכחות ועלייתו של העידן האורבני, שהביא מגפות של ניכור ובדידות. "

אך טבעי הוא, שהאלבום שבא לאחר מכן, יהווה המשך רעיוני ואסתטי של קודמו. ואכן הדבר נעשה, בצורה מבריקה, חפה מכל שמץ של רפטטיביות וסטגנציה – הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה תמטית. כמו קודמו, האלבום הזה הינו שיר הלל לרומנטיקה הגרמנית בה בעת שהוא קינה על אובדנה ותבוסתה למודרנה; ובהיות האלבום זה פרק חותם של טרילוגיה (כמקובל אצל הלהקה, ראו את הריאיון שנערך עמה בין כותלי מגזין זה), הוא מביא לידי מיצוי את המתודה שהלהקה בחרה בה לצורך זה: פירוק והרכבה מחדש של ה-"בילדונג" (Bildung) הגרמני הידוע.

לשם כך עלינו להתחיל מהבנת הבילדונג.

הבילדונג

משמעותו המילולית של מושג זה היא "בנייה", אך ניתן לפרשו גם כ-"חינוך" או "התפתחות":  חינוך שהוא למידה המשולבת בהתפתחות אישית, מתוך כוונה להגיע למימוש עצמי מלא. הבילדונג הוא בד בבד אופי אנושי ותהליך אנושי – תהליך בו חותר הפרט בכל מאודו לפיתוח מלא של כל כישוריו ויכולותיו, בכל האמצעים העומדים לרשותו, ובייחוד על ידי רכישת השכלה מקיפה. הוא היה למופת עבור הוגים מכל הזרמים בתרבות הגרמנית: אנשי השכלה כלסינג (Lessing) וכווילאנד (Wieland); קלאסיקנים כגתה, שילר ו-וינקלמן(Winckelmann) ; אנשי תנועת ה"סער ופרץ" – כולם כאחד העלו על נס את האידיאל של מימוש עצמי אינדיווידואלי, עידון ואסתטיזציה של הרוח האנושית. אך את מרכז הבמה תפס הבילדונג בהגותה של התנועה הרומנטית, שראתה בן את היעד הסופי של תהליך הכשרה ממושך, התכלית העליונה של כל הפעילות האינטלקטואלית והרוחנית האנושית.

הרומנטיקנים הגרמנים אימצו אל חיקם את הבילדונג, אך הסיטו את מרכז הכובד שלו מן ההשכלה אל היופי והאמנות המהווים, לדידם, את שיא ביטוייה של היכולת האנושית, יכולת שהבילדונג הוא תנאי הכרחי להתהוותה. אחד ממקורות ההשראה העיקריים לתפישה זו היה חיבורו של שילר,[1] "על החינוך האסתטי של בני האדם".[2] בחיבור זה גרס שילר, כי חינוך שכלי גרידא אין בו די כדי לקדם את ההתפתחות האנושית (כשלון המהפכה בצרפת הוא ההוכחה החותכת לכך); יש לפתח גם את הרגשות ואת התשוקות, בכדי לזכך את הרצון כך שיפעל על פי צו התבונה. בעבר סיפקה הדת צורך זה, על ידי הפעלת הדמיון היוצר של מאמיניה, אך ההשכלה קעקעה עד מאוד את מעמדה והשפעתה של הדת. קיים אפוא צורך לכונן מערך רוחני חדש, שיהווה מוטיבציה לפעולה שכלית ומוסרית נכונה: את מקומה של הדת יתפוס החינוך האמנותי, בזכות השפעתו הרבה על הרגש, התשוקה והדמיון האנושי. האמנות תשחרר את האדם מכבליו ותאפשר לו להתעלות, להפוך הוא עצמו להיות יצירת אמנות, לחבור אל אחיו וליצור את החברה האנושית האידיאלית, חברת הבילדונג – חברה שהיא שכלול העידון האסתטי לכדי אידאה אנושית:

"ביד הלך הנפש האסתטי, השורה ברוח, הפעולה העצמית של התבונה עולה כבר בשדה החושיות, כוח התחושה נשבר בגבולותיו הוא, האדם הגשמי מתעדכן עד כדי כך, שהאדם הרוחני אין לא אלא לצאת מתוכו לפי חוקי החירות. לפיכך הפסיעה מן המצב האסתטי למצב ההגיוני והמוסרי (מהיופי לאמת ולחובה) קלה לאין ערוך מן הפסיעה מן המצב הגשמי לאסתטי".[3]

לפיכך, מטרתו של ה"חינוך האסתטי" הינה פיתוח ועידון הרגישות החושנית, הנחוצה בכדי לתפוש את יופיו של העולם. היופי קשור בקשר הדוק עם תודעת החופש והחירות, משום שהוא נובע מתוך עצמו ואינו מותנה באילוצים חיצוניים כלשהם. לפיכך, האדם בעל הבילדונג הוא בן חורין, חלק מן האחידות האורגאנית השוררת בין הפרט לבין הכלל. ביטויה הישיר והמפורש ביותר של גישה זו נמצא אצל נובאליס,[4] שקרא ל"רומנטיזציה" של העולם: יש לעורר את מודעות הבריות לקסם, למסתורין ולפלא שבטבע. לשם כך לא די באימון החושים לקליטת יופיים של מושאים חיצוניים ויש לקלוט גם את היופי שבחיי הנפש הפנימיים, על מורכבותם. גישה זו, ה"פנימיוּת" (Innerlichkeit), אפיינה את הרומנטיקה.[5] פנימיות זו נחוצה לאדם בכדי לגרום לו לשוב ולהתאחד עם הטבע, לאחר שההשכלה והמודרנה גרמו להם להינתק זה מזה.

עולם הרוח הגרמני של המאה ה-18 תלה תקוות רבות בבילדונג. המאה ה-20 סתמה את הגולל על התקווה הזו, כנראה באופן סופי, ותהליך זה הוא התשתית לאנטיתזה שהזכירה נופר בסקירתה.

החורבן והבילדונג אצל Bethlehem

Bethlehem מימשו את האנטיתזה הזו במוטיב המנוגד בתכלית ל-בילדונג, מוטיב שפותח ביסודיות בטרילוגיה בה עסקינן: מוטיב ה-Untergang, החורבן, הקריסה, הנפילה, בו עוסק האדם האנטי-רומנטי (או הפוסט-רומנטי). חורבן שהוא שיקוף והתפתחות של הבילדונג ממנו צמח, אלא שכאן אין מדובר על חורבן כתהליך מתמשך לאורך הזמן, אלא מצב קיומי; לא בצניחה עסקינן – פיזית או מנטאלית – מנקודה כלשהי לנקודה נחותה יותר, אלא בהתנוונות בלתי-פוסקת של הסובייקט, מעגל-אימים המזין את עצמו, פרפטואום מובילה[6] של הנפש מוכת היגון, נפש שרוותה אכזבות מכל מקום בו דרכה כף רגלה.

התהליך מתחיל כבר באלבום הבכורה – Dark Metal, ומגיע לנקודת שיא בשיר האחרון באלבום זה, שיר הנושא את שמו בגאון: Ggepriesen sei der untergang ("יחי החורבן"). זהו השיר היחיד באלבום המבוצע בשפה הגרמנית, רמז מורבידי למה שצפוי בהמשך. שמו של שיר זה היה אמור להיות שמו של האלבום השני (כפי שנאמר ע"י בארטש בראיון מאותה תקופה), אות מבשר לבאות בנוגע לקו הרעיוני המקשר בין יצירות הלהקה ועל האופן בו יש לפענחן. אלבום זה נשא לבסוף שם אחר, אך לא זו בלבד שהלהקה לא סטתה מהיעד שבחרה לעצמה, אלא להפך: השם שנבחר לבסוף חודר עד נבכי העומק של ה-Untergang, לשלב בו הוא מתכנס אל הנקודה הבאה במהלכו שהיא הנקודה הפותחת את האלבום השלישי בו עוסקת סקירתנו. כאן המעגל נסגר, תהליך החניכה הושלם וחקר החורבן אל מיצויו השלם, כפי שניתן להבין מעצם שמו המלא – Sardonischer Untergang im Zeichen Irreligioser Darbietung... ובתרגום חופשי "חורבן סרקסטי בסימן התנהלות לא-דתית" הגיע אל סופו. נוצר קשר ישיר בין החורבן לבין שלילת האמונה, או ליתר דיוק: העמדת הדבקות בחורבן כסינתזה עם הדבקות הדתית.

Bethlehem מתחברת אל המתיחות המובנית ברומנטיקה הגרמנית לבין הרוחניות הדתית המסורתית לבין רוחניות הבילדונג המתחדשת, אך זוהי הנקודה, בה מסע ההתפכחות המסויט מגיע אל שיאו; מהות החוויה נותרת בעינה, אך הבנתה והכלתה נעשים עכשיו מפרספקטיבה אחרת – בוגרת, נבונה וגם עגומה יותר; ומכאן ההתקדמות נמשכת, אך היא אינה לינארית עוד, כי אם סטאטית. החורבן הוא האדם הוא החורבן, ואלו הם חייו.

השוני בולט לעין כבר מהשניות הראשונות, בהן המאזין נחשף לאווירה הכללית הנוצרת על ידי הסאונד:  אם באלבום הקודם טיילנו ביער גרמני עבות, כאן יצאנו ממנו היישר אל תוך מסדרון ריק באגף הסגור ביותר של בית חולים פסיכיאטרי או אל חדר נקי במפעל שבבים מודרני, מנוכר ומשמים. שכבת ההפקה הקרה והנקייה המדגישה את הגיטרות המחוספסות והצורמניות, צלילי הבס והתופים החדים כתער, וגם (כמקובל באלבומי הלהקה) צווחות השבר המיוסרות, אפופות הכאב והזעם הכבוש. את מקומו של לנדפרמן וקולו מקפיא הדם תופס באלבום זה מרקו קהרן ההולנדי, המוח מאחורי פרויקט הדום/בלאק המיתולוגי Deinonychus, שמביא עימו את המנעד הייחודי המוכר שלו, המשתרע בין קריינות בס מונוטונית לבין שאגות יגון. אליו מצטרפת קתרין, סולנית אורחת המפגינה אף היא את כוחה בצרחות, אך תרומתה העיקרית לאלבום זה היא הפתיח לשיר הרביעי באלבום: מונולוג בן 3 דקות שלמות, ספק דקלום שירה, ספק הרצאה דידקטית רהוטה – הפגנה מרהיבה של אחד מסימני ההיכר הידועים של Bethlehem: הליריקה האניגמטית והחולנית של בארטש – פרגמנטים של חזיונות אימים ומטאפורות ביזאריות, שזורים זה בזה בזרם תודעה שוצף ומטריד.

מה פשר המילים? מה מנסה המונולוג ללמד? שאלה זו היא בסופו של דבר מיותרת: בארטש עצמו הסביר בעבר לכותב שורות אלה, בהתכתבות פרטית, שהטקסט מבטא קונפליקטים אישיים שלו עם מושגי הטוב והרע, אך ככלל, הוא בוחר שלא לעסוק במילים הצפות בתודעתו יתר על המידה ומשאיר כוונות מסוג זה למאזינים, לו רק עקב העובדה שהוא אינו עוסק יותר בשירים שכתב בעבר. ספונטניות זו מדגישה עד כמה תכני אלבום זה הם מיצוי טהור של ה–Innerlichkeit, יותר משני קודמיו לטרילוגיה. מעטים הם האלבומים שהם כה פרסונליים, כה סובייקטיבים, עוסקים בפרט הבודד ובעולמו הנפשי המיוסר, ובכל זאת מצליחים לחדור אל ליבותיהם של מאזינים רבים, ולהתוות בפניהם את דרך ה-Untergang, דרכה של הנפש מוכת החורבן והאסון; הנפש שרוותה אכזבות מכל מקום בו ניסתה לשהות, וככל שחקרה את פנימיותה הטהורה והקדמונית בכדי לנסות לשוב ולהתאחד עם הטבע שאבד, היא גילתה למרבה אסונה ששורש האובדן איננו נמצא בעולם החיצוני אלא דווקא בה עצמה, במהותה אשר נסדקה ונפגמה מבלי יכולת לתקן.

ההרמוניה המחודשת עם הטבע אליה הנפש נכספה, מעולם לא אבדה באמת, אלא רק הסתתרה מאחורי אשליה אידיאלית שטשטשה את מהותה האמיתית: מלחמת קיום בלתי פוסקת בין הטבע לבין נתיניו – כל נתיניו, האדם ושאר בעלי החיים כאחד. לנושא ההתאבדות עדיין יש נוכחות חזקה באלבום וזה, ובפרט בשיר השני ששמו נושא, שוב, את ההכרזה "אתה חייב להרוג את עצמך", כציווי קטגורי, אך רק כאן, באלבום החותם את הטרילוגיה, מתחוור למאזין עד כמה אין להתייחס לציווי זה כפשוטו, אלא מתוך נקודת מבט אסתטית טהורה, והפעם כאמצעי ולא כתכלית. החורבן הוא תוצאה בלתי נמנעת של כל בנייה, ובמקום להתייחס אליו כאל סיומה של הדרך, הוא הופך להיות המשך שלה.

וכך, המעגל הולך ונסגר (הלהקה לא תעסוק עוד במישרין במוטיבים אובדניים באלבומיה הבאים). החורבן, שראשיתו ביערותיה האפלים של גרמניה, מגיע אל מיצויו באורבניות המנוכרת והאפלה של ברלין ומינכן, של פרנקפורט ולייפציג, ולמעשה – בכל עיר גדולה יותר או פחות בעולם המודרני. האדם המודרני החותר לבנות את זהותו ואישיותו בדרך ה-Bildung, מוצא את עצמו לכוד ללא תוחלת בכבלי ה-Untergang: החורבן, הניכור והאובדן, וזאת למרות העושר האינטלקטואלי, התרבותי והרוחני שעומד לרשותו. הוא מוצף באימה עקב התגלית הנוראה שהחירות הגדולה ביותר העומדת לרשותו, היא החירות לבחור:

"אנו רואים את המעמדות התרבותיים בדמות דוחה יותר של רפיון ושל קלקול האופי, דבר שמעלה את המתון ביותר לאחר שהתרבות עצמה היא מקורו... כל האציל מחברו בחורבנו הוא מתועב ממנו; ודבר זה נכון גם בתחום המוסר... נאורות של שכל, שהמעמדות המעודנים משתבחים בה, ולא בלא מידה של צדק, לא זו בלבד שכללה מראה השפעה מעדנת מועטה מאוד על דעות הלב, אלא שהיא מחזקת את הקלקלה על ידי עקרונות".[7]

אבל אין לטעות: Bethlehem לא מצהירה הצהרות נבובות מאסכולת ה-"כל הידע שלנו מראה לנו לבסוף שאיננו יודעים כלום". אין כאן בשום אופן בלבול אינפנטילי בין ניהיליזם לספקנות; ה-Untergang הוא דרך חיים, אך מכבידה ככל שתהיה, אלו הבוחרים בה, בוחרים בידיעה שאמת אחת, כואבת ומייסרת, לעולם תהא עדיפה על אלפי שקרים נוחים ונעימים.

*

טל עידן
יולי 2023

[1] פילוסוף, היסטוריון, משורר ומחזאי גרמני בן המאה ה-18, מהבולטים בקאלסיקוניי ויימאר ביחד עם גתה (קישור).

[2] Über die Aesthetische Erziehung des Menschen, 1795.

[3] שם, עמ' 88.

[4] סופר משורר גרמני בן המאה ה-18, מראשוני הרומנטיקנים הגרמניים (קישור).

[5] יש הסוברים כי היא מושפעת מן התיאולוגיה הפרוטסטנטית, שהעמידה במוקד הפולחן את האינטרוספקציה כבסיס לתיקון המידות ולגאולה רוחנית.

[6] מכונה בלתי אפשרית הממשיכה לנוע בלא תוספת אנרגיה (perpetuum mobile). למונח זה קיימת גם משמעות מוזיקלית: מהלך אחיד הבנוי רצף של תווים בטמפו קבוע בד"כ והמנוגן בחזרתיות.

[7] שם, עמ' 19.