לעוף לשמיים במקלט של בטון

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | הופעה חיה Mortuus Umbra, Dukatalon | סיקור הופעה

מאת: יוסף בן עוז

4-1-2016

במוצאי שבת 2.1.16 בלי הרבה דאווין, בקור מקפיא עצמות ממש (ואני לא אחד שקר לו) עמדנו שם בחוץ ברחוב לבונטין... אולי 30-40 חבר'ה. הרחבה העליונה – ה"נורמטיבית" יותר הייתה הומה בצורה סטנדרטית למדי והמרתף עודנו סגור מאחורי שרשרת המכסה בקושי על החשיכה המעמיקה והולכת מטה, אל עבר גרם המדרגות של המקום. פנימה, אל המרתף. זה המרתף שלמדתי להבין שמכיל כל מיני כשפים שרק פה אתה יכול למצוא.

בתומה של חצי שעה של איחור אופנתי ישראלי למדי, ירדתי לאט בגרם המדרגות שעתה הואר בניאונים למטה, אל מרתף הכשפים המיוחד הזה. שילמתי ארבעים ש"ח והוחתמתי כאחרון הבקר בידיה של עלמה צעירה ויפה. מחויך. רגע אח"כ כבר נשאבתי פנימה אל אחד המקומות הפחות מהוקצעים שאני מכיר. אני והכיפה שלי זרים תמיד במקומות כאלו כי קונפורמיזם עושה את שלו ואין מה לעשות. אתה תמיד בהיכון לשיחות מוזרות אם תתרחשנה. הלילה הזה הן לא התרחשו ורוב האנשים עזבו אותי לנפשי כעקרון, למרות אי אילו מבטים שחומם הורגש בגבי מעת לעת. אני מקבל בהבנה שאני כנראה קצת קוריוז עבור העולם וזה בסדר לדעתי. לא שוברים שבלונות מחשבה ביום ולא ביומיים.

כך או כך, אני לא היה לי אכפת. עוד רגע עולים שני ההרכבים שלעניות דעתי הם מהיותר חשובים בסצנה הכבדה בישראל: הראשון הוא Dukatalon, הרכב המנגן סלאדג' מטלטל, מלוכלך, מחוספס ומרהיב בקסמו שכבר הספיק להיות חתום אצל Relapse Records. אחד הלייבלים הגדולים – ריספקט לחלוטין. ככה, בשקט. בלי שאף קוטנר או לוקאץ' יבחינו. ואם לא שמעת את צפריר הסולן שלהם, הוא והווקאלס התהומיים ביחד עם הגיטרה הקסומה שלו – אז רוץ מהר ותשמע כי צונאמי-סלאדג' כמו שלו זו חווייה שאתה פשוט חייב לעצמך.

ההרכב השני (Mortuus Umbra) מנגן בלאק מטאל מהיותר מעניינים שנתקלתי בהם מישראל בזמן האחרון, כלומר מהעידן של ימינו אנו. העידן שלאחר הגל הראשון של הסצנה של סוף שנות השמונים בואכה שנות התשעים עם כל מה שחוללו פה Salem, Amaxez, Substance for God, Grimoire, Morgue, Enochian Key ושאר המייסדים. מדובר בהרכב דיי חדש שלא חושש לצעוד בדרך אחרת משני הנתיבים הכמעט ברורים מאליהם שהבלאק-מטאל מושך אליהם כבר לא מעט זמן: או סגנון מהיר ומונוטוני או אווירתיות בומסטית מידי. מורטוס, עושים בלאק מטאל שהוא עבודה דינמית ולא צפויה בכלל: הן בטמפו הפנימי שלה (הוירטואוזי לתפארת) והן בשימוש הלא בנאלי שלה באלמנטים אווירתיים ובקצבים איטיים, מבלי לפגום אלא רק להעצים את החווייה הכללית של ההאזנה.

פה למטה במרתף של הלבונטין, ממש מתחת לאפה של עיתונות-רוק ישראלית זחוחה ולא עירנית, צומחת לה עילית בלאק מטאל וסלאדג' מטאל משובחת לעילא ולעילא. עילית שלא מביישת שום הרכב אירופאי או אמריקאי מהשורה הראשונה.

Dukatalon עלו ראשונים. התקרבתי לבמה בצעד בונה אמון סמלי בלבד למעשה, שכן המטר על שני מטר המרתפי הזה שקורא לעצמו מועדון הוא ממילא התחושה הכי אינטימית שאתה יכול לדמיין לעצמך בהקשר של הופעה חיה, גם בלי באמת לצעוד צעד וחצי קדימה אל הבמה.

בלי מניירות מיותרות ההרכב המשולש הזה עלה והתמקם על הכלים. ההופעה שלהם הייתה עבורי מסע מעורר דימיון. הקול המשובח של צפריר הסולן והגיטרה השמיימית שלו לקחו אותי רחוק ממחשכי עשן הסיגריות הסביבתי שאיים לחנוק אותי עוד רגע או שניים, רחוק אל פסגה של הר ירוק רטוב מטל השחר. פסגה שממנה אני צורח מלוא הגרון. התיפוף של יריב אף הוא ביכולתו להביא אדם למצב של יציאת נשמה: המקצבים בחלקם מאוד צבאיים (martial like) ותורמים להעצמה של האווירה האפית של הסולן והבס לתוך משהו הרבה יותר מחוספס ומלחמתי.

בסוף ההופעה הצלחתי לחטוף שיחה עם צפריר שהזיע את נשמתו במה שנדמה היה מזג אוויר בלתי אפשרי לפעולה שכזו. ניכר היה שהוא נתן מעצמו לחלוטין עבור המעט שטרחו ובאו למיצג המשובח הזה. יש לי הערכה רבה לאפס מניירות, במיוחד כשזה מגיע מהרכב שאתה מבחין מיד ביכולות שלו ובפוטנציאל הגדול. לא הכרתי את Duakatalon יותר מידי לפני ההופעה הזו למרות שהאלבום המלא היחיד של הלהקה עניין אותי ושמעתי ממנו קרעים קרעים פה ושם דרך האינטרנט.

זרקתי לו שלדעתי הם בין ההרכבים החשובים בסצנה הכבדה בישראל, רק כדי לראות אותו מחייך בצניעות ומביע שמחה שנהניתי בהופעה ושאבוא לעוד.

ברור שאבוא.

לא הרבה זמן אח"כ עלו Mortuus Umbra לבמה: עשן, נרות, גולגולת וקטורת להעביר את זוהמת הסיגריות מעלי – אך בלי הצלחה מרובה למדי. אי אפשר היה. המקום כבר היה סמיך לנשימה, אבל נשימה זה לחלשים אמרתי לעצמי ונשארתי לשמוע גם את מורטוס המדוברים.

מורטוס פצחו בקטע הפתיחה האווירתי ביותר שמתחיל את ה-EP החדש שלהם – Catechism. בתומו נכנס הבלאק מטאל וחתך את האווירה הנמתחת. לא רבים משכילים לבצע התפרקות מתח בצורה נפלאה כמוהם. לא פעם בבלאק מטאל intro אווירתי נשבר אל תוך מטחנה שאינה קשורה בהכרח אל הפתיח, אבל אצלהם, יש הרמוניה של דיסהרמוניה. הפתיח עצמו מעביר רעד קל בעמוד השדרה. כמו תחושה של רוח מסתורית בתא צינוק. קולות מתכתיים של מה שמתחולל מעל פני הקרקע, אליהם ניתנת לך הגישה רק בחושי הריח, השמע וקרני האור המעטות המפלחות את סורגי התא. ואתה שם. בתא הזה, ממתין לבאות. מתעורר אל התקווה ככל שהפתיח נמשך ומתנגן לו. ופתאום, כמו מתוך תוכה של המערבולת העמומה הזו – שתי מכות snear drum פותחות את השער ואתה מתוודע לדמות שמאחורי העמימות ההיא.

המקצב המהיר ששובר את הפתיחה הזו אינו מתמכר לעצמו. הוא נשבר לך בזמן קצר יחסית לתוך עלטה מוזיקלית איטית יותר, כשקולו של תום הסולן מוביל את המערכה מכאן והלאה בשיר הזה ואז מתברר שהשיר הוא בעיקרו זעקת נפש עמוקה של הסולן הזה, והמוזיקה עצמה היא מרכבת האש לזעקה הזו.

אישית, אהבתי מעט יותר את ההופעה של Dukatalon אבל אולי זה בגלל שהסאונד המקלטי משהו פחות החמיא לעומקים שמכילה העבודה של Mortuus Umbra, ב-EP האחרון שלהם בוודאי. אבל זה חזק בין חזקים. שניהם נתנו מופע משובח לטעמי ונהניתי מכל רגע.

בצאתי משם, הבנתי שני דברים מהותיים:

1.    אני מוכרח, אבל מוכרח, לא לשכוח בפעם הבאה צמר גפן למסך קצת את הסאונד כי האוזניים מצלצלות בטירוף וחבל.

2.    יש סצנה מעניינת מאוד של בלאק ושל סלאדג' הנושק לדום מטאל בישראל. יש יצירה בועטת פה, צריך רק להטות אוזן ולשמוע מה החשיכה מנגנת. 

עד ההופעה הבאה.