לבד בין כולם

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Fatum Aeternum – The Darkest Hour | סיקור אלבום

מאת: יוסף בן עוז

8-2-2016

אהה, נזכרתי במשהו חשוב עכשיו – אמרתי מכווץ במעיל שלי על הספסל התל אביבי הזה – נזכרתי במשהו שכתבתם בדף ה-bandcamp שלכם. משהו מעניין. כתבתם שם שאתם עוסקים הרבה בבדידותו של האדם בעולם המודרני. תוכל להרחיב מעט על כך?

הבטתי בעיניים של סטיב, מחפש למצוא כבר שם את התשובה. סטיב בחור גדול למדי ובמראה ראשון יכולת לחשוב שהוא אולי אפילו קצת מרתיע. פה ושם, אמר לי בחיוך, שלפעמים היה חוזר ממסיבות גותיות היישר לעבודה לבוש בכל התפאורה השחורה והאפלולית שלגות' יש להציע: ממגפיים ועד טבעות. באחת הפעמים מנכ"ל החברה קרא אותו לשיחה-נזיפה שבין שורותיה ניתן היה להבחין עד כמה מרוחקת הדמות הביזארית הזו הייתה מעולמם של 'אנשים רגילים'. הרושם שנוצר היה רושם של איש שונא אדם, אולי אפילו סוג של טיפוס שמזוהה עם נאצים או טינופות אחרות. המגפיים שלו העידו עליו וכלום לא נשאל ממנו. בעולם המפותח של הקריירה הארגונית שופטים מהר ולפי מה שרואים. הניראות חשובה מאוד. לא טורחים כל כך לברר עומק הדעות של האדם ומה יש לו לספר, כי ממילא כבר הבינו אותו. אבל תרבות השוליים הגותית הזו היא בדיוק המשחק הספק בז ספק מחבק הזה של אנשים רומנטיקנים ורגישים עם עולמות מנוכרים של אופל, מראה דמוי קלגס ותכנים בוטים על חריגים ורגשות לא פשוטים.

הסיפור הזה של הבלתי מובנים הוא לא רק של הגותיים. הוא עתיק כמו האנושות, נדמה לי. אבל בכל זאת יש משהו מסקרן לא מעט בסצינה הזו. במיוחד השילוב הלא מתעכל הזה של אלמנטים מהעולם המיליטנטי של מלחמת העולם השניה בד בבד עם מוזיקה מעט ביזארית, רומנטיקה חסרת תקנה של לבבות גדולים ואֵפִּיוּת עטויית שחורים. כמו תסביך אמנותי לא פתור שעוד אשפוך עליו מילים פעם.

בנינו עולם שלם מלא ברשתות חברתיות ותקשורת מפותחת.

סטיב ענה לי לאחר מחשבה קצרה.

והייתה ציפייה שעכשיו יהיה כל כך קל לתקשר עם האחר, כאילו כל העולם יהפוך עכשיו לחברה אחת גדולה של חברים. אבל אתה לא מצליח אפילו לדבר עם השכן שמעבר לדלת שלך. מרוב שיש חברים אתה בודד...  – נימק.

נדמה לרגע שהלב של האיש הגדול הזה גדול יותר ממנו.

בדידותו של האדם בעולם המודרני היא אחת התמות המרכזיות בעולם הפאנק בוודאי, אבל גם הפוסט פאנק וגם הניאו פולק והמארשל אינדאסטריאל (שעוד ייכתב עליהם בהמשך במגזין הזה, אני מבטיח), עסוקים בו לחלוטין. שירים מטלטלים הלוקחים אותך לתוך מערבולת של ניכור ורומנטיקה המהולים זה בזה. והתמה הזו היא גם אחת מהתמות המרכזיות של ה-EP האחרון והמסקרן של "גורל נצחי" (Fatum Aeternum).

זוהי להקה חיפאית במקורה שחבריה התחלפו לא מעט במהלך השנים מאז הקמתה ב-2006. היום ההרכב חזר למינימום הבסיסי שלו ומונה רק שלושה: סטיב גרשין – באס, ווקאלס; אוולין שור-גרשין – קולות וכינור; ג'ורג' פאלק – גיטרה.

בעברו ההרכב טייל על סקאלה עשירה של השפעות מוזיקליות: החל מבלאק מטאל בימים הקדמונים שלהם ושעליו נסובה חלק מהשיחה שלנו אפילו, דרך ניאו פולק / פולק וכלה בגות' ודארק מטאל.

קצת קשה לי להגדיר את הסגנון הנוכחי של הלהקה אולם הוא נחווה בעיני כמו סוג של מיזוג עשיר מקורות ממש כמו מנעד השפעות שלהם: אני שומע שם דום מטאל והרבה גותי וגם לא מעט דארק מטאל. קוראים להם גם מטאל-מעברי (Cross-Over-Metal, מלשון עירוב סגנונות) והאמת שהלכתי כבר לאיבוד בכל הקיטלוג חסר המשמעות הזה.

ה-EP האחרון שלהם הוא מבחינתם אבן דרך בקריירה ובדרכם הגותית בכלל. כל העבודה מוקדשת לתמה שבה פתחנו והיא מורכבת משירים המתארים מכלול רגשי וחווייתי המקשר אליה. יש בו שישה קטעים שאינם מוצאים את עצמם בשום הגדרה מסודרת והמצליחים לייצר חווייה מוזיקלית ואסתטית שאותי אישית לקחה קצת לעולם הקולנוע הביזארי. כזה, שבו המוזרות הרומנטיקנית שאין לה כל כך מקום בעולם הזה המלא בסדרים מנוכרים, והיא אולי הביטוי האותנטי ביותר לייחודיות בלתי מובנת. כשאמרתי לסטיב ולאוולין שהתמונות שראיתי והאמנות הויזואלית שלהם מזכירה לי קצת סרטים כמו המספריים של אדוארד או מופע האימים של רוקי, הם חייכו קלות אבל במחשבה מעמיקה מעט מצאו נקודות ממשק.

חשבנו פעם לעשות גם אלבום קונספט, אבל החומרים שכתבנו הם כה רבים עד שהחלטנו לעצור קצת את השטף ולנסות לעבוד קודם על מה שכבר נכתב, מציין סטיב.

מה הקונספט? הסתקרנתי.

חשבנו על אלבום שעוסק בדמויות חשובות שהשפיעו על ההיסטוריה ושלא כולם מכירים. האם אתה מכיר את אדית' שטיין?

הודיתי במבוכה שאינני מכיר אותה ושאלתי מי היא.

אדית' נולדה כיהודיה בבית דתי אולם מהר מצאה את דרכה אל אתיאיזם מוחלט. מאוחר יותר בעקבות ספר שהתגלגל לידיה היא התנצרה וכשנלקחה למחנה השמדה אושוויץ היא קיבלה אפשרות להציל את עצמה אלא שסירבה כי ראתה בכך התנכרות לאחיה ואחיותיה היהודיים. היא – למרות הדרך שעשתה – סירבה בתוקף ואמרה שמבחינתה היא הייתה ונשארה יהודיה. אדית' נרצחה שם באושוויץ והכנסיה הקאתולית הפכה אותה לקדושה נוצרית כשבציורים שלה היא מתוארת עם הטלאי הצהוב שלה.

זה נשמע כמו רעיון מעולה לאלבום! לא התאפקתי. אבל סטיב סימן עם העיניים שעוד יש להם כאמור חומרים רבים מידי להוציא לאור ואינם יכולים לעמוד ממילא בקצב הרב.

סטיב עצמו גדל באירופה וחלק מהשיחה הוקדשה קצת למורכבות האירופאית המתחבאת מאחורי המשחק הקשה לעיכול הזה עם סמלים מהרייך השלישי או עם הגעגוע המטריד הזה ל"אירופה של פעם". שוחחנו קצת על המורכבות של החווייה הלאומית האירופאית במיוחד בימים אלו ועל התבוננות מורכבת יותר על הנושא במקום הפשטנות הרווחת אצלנו בכל פעם שניחוח קיצוני עולה.

Fatum Aeternum היא לא להקה רגילה. רציתי בהתחלה לסדר אותם בקופסה של גותי אבל לא הצליח לי כל כך. בעיני מדובר בהרכב עתיר פוטנציאל ועשיר התוכן. הן בהיבט הידע והעושר התרבותי שיש להם להציע והן מבחינת המוזיקה שהיא בהחלט לא שגרתית בנוף שלנו כאן. התחושה שלי הייתה בסוף השיחה שכשמדברים על אנשים מעניינם ורחבי הלב והיריעה בסצינה הכבדה, מדברים על אנשים כמו סטיב ואוולין מ-Fatum Aeternum.

הקור התל אביבי של תחילת פברואר שהיה התפאורה לספק-ראיון-ספק-שיחה-קולחת שלנו השאיר אותנו די בודדים בפינת הרחוב. יכולנו לדבר על מה שרצינו בלי להרגיש מוזרים מידי. הבדידות המשותפת שלנו נפחה חיים בהתחברות נפשית מעניינת. מצאנו עניין מאחד והשיחה פתחה לבבות. חצי שעה או שעה אפילו בלי פייסבוק ובלי רעשים. סתם שעה של שיחה מרתקת.

*

כשחזרתי לאוטו חשבתי כמה נחמד זה להיות קצת לבד ביחד. לבד-ביחד, בעולם שבו בדרך כלל אנחנו לבד בין כולם.