מתישהו, הסולן יפלוט שלונדון מתה

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Voices - London

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

26-11-2018

למי ששבעו מהכמיהה המטאלית אל הטבע ולימי קדם, נזכיר כי המטאל לא טמן ידו גם בתיאור המודרניזם, או המודרניזציה של חברת האדם; כפועל יוצא אך במידה לא מספקת, לניכור האורבני הוקצו יצירות מוזיקליות המגוללות את חוויותיו: האדם הקטן המשוטט בבדידותו ברחובות העיר הגדולה, בולעת ואפלה, או ספון בדירתו הקטנה, בין ארבע קירות הסוגרים גם על שכניו, באותה קופסת סרדינים עשויה בטון. הכל אפוף צבעים מונוכרומטיים – הנופים, היחסים בין בני האדם ובין העיר לשוכניה.  

הלא מה הולם יותר מאשר ריפים צורמים ודוחקים כדי לבטא את הבל החיים במטרופוליס?

שם העיר הוא שם הסיפור, אך יבנה המאזין הקשוב בעצמו את הסיפא. מתישהו, יפלוט הסולן שלונדון מתה. כיצד זה שהכל עדיין מתקיים, אם כן? העיר מתה על תושביה. זוהי האודה לגסיסת העיר.

לונדון, עיר גדולה. 10 מיליון תושבים. כאשר אנו מסיטים את מבטנו מהמרכז המתוייר, הרחק מהמון מתהולל, אנו מגלים את השוליים כפי שהם מוצגים בעטיפת האלבום. בנייני השיכונים האינסופיים, גללים גללים של ריבועי בטון כעורים, רחוקים מההדר הוויקטוריאני כרחוק פלוטו מהשמש. שיכונים עד תום האופק; מהמיתר הזה פוקע הניגוד החריף בין השיכון לתקווה, מה הטעם כבר בצבעים כאן. הדקדנס הזה נטול כל חן.

Voices הוא הרכב של יוצא Akercocke, הגיטריסט פיטר בנג'מין, שגייס אליו גם את מתופף הלהקה, דיוויד גריי, לאחר שלהקת האם התפרקה אי-שם ב-2012 וטרם הקאמבק המבורך בשנה שעברה; תו התקן שלו, התיפוף ה-Akercocke-י, אינו מכזיב. הוא מתוחכם ובעל דמיון, אנרגטי וזועם, גם בשלוחה הפחות מעונבת של מטווחי להקת האם. מוזיקלית, אין הבדלים תהומיים בין שתי הלהקות – Voices נדחקים גם הם תחת ארגון הגג הטוען לדת'/בלאק טכני עם קורטוב פרוג; אך מה לקורטוב הזה ולטינופת של שיכוני לונדון, יתהו הקוראים. ובכן, ריף מתקדם כזה תורם גם הוא לציור דיוקנה של עליבות, דווקא בשל היותו חריג בנוף. גם המתקדמים יכולים לטבול ידיהם עמוק בתוך הרפש.

זוהי אינה האווירה השטנית האלגנטית שמפיצה Akercocke מעל שמי הבירה, משל היו לוציפר מבית מדרשו של דיוויד טיבט. האווירה השלטת היא היפוכה: שעות של רביצה חסרת תוחלת בפאב מקומי עלוב, צבעם החום של הרהיטים כבר ניגר והדלת המתנדנדת זורקת פנימה ריחות שתן ותחלואים. האיש השפוף יוצא את המאורה, מסתתר תחת מעיל שחור עם כובע, והולך לדרכו, מסע אל תוך הלילה.   

אותו מסע מתגלם באלבום קונספט; הוא מגולל סיפור של התפוררות אדם, סתם איש, אחד מני רבים, בבור עצום ומלא אנשים. מדי פעם מפציעה קריינות קודרת. זהו גם סיפור אהבה מעוות. האובדן מנצנץ בו באותיות קידוש לבנה והצרימה של החיים בחצר האחורית. חרף הסאונד הבהיר והמדויק, כל מה שדר באלבום הזה הוא מטונף – הרחובות והשמיים, האהבה והארוטיקה, הסוף וההתחלה.

השימוש בקריינות מזכיר את אלבום הקונספט הכפול של Axis of Perdition – “Urfe”, השוזר גם הוא סיפור התפוררות של אדם במבוכי שאול ארציים. אולם בניגוד לאחרון, בו הקריינות התעקשה ליטול את מרכז הכובד מהמוזיקה ובכך העמיקה את תחושת ההחמצה, ב-"לונדון" היא רק חלק מההצגה, אמצעי לתיעול תחושות התורם לשזירת העלילה, ולא המוטיב המוביל. נדמה שהקריין מתערב היכן שרוצה אך לא כופה עצמו על השירים. הוא זורה פרטים כפירורים, הופך את הסיפור על פיו. לעתים מהדהדת אותו בת קול נשית קרירה, קולה כמו עולה מהאדמה התחובה תחת המדרכות.

האלבום נפתח בספק שיר-ספק אינטרו "Suicide Note"; זוהי בלדה אבלה וחפוית ראש - פריטה אקוסטית מלווה בהלמות פסנתר ושירה נקייה. אה, רומנטיקת הגן האנגלי, עשוי המאזין לחשוב. ד"ש מרוברט סמית'; אפילו הטקסט יאה לשיר דום מטאל. לא כך הדבר. שלוש דקות נימוחות כאלו גולשות לתוך השיר העוקב ואבוי, הנה כף היד המוטחת בפנים. דת' מטאל, שלום רב. "Music for the Recently Bereaved" הוא שיר מהיר ודחוס המתפקע מכובד. שלוש דקות חמומות מוח ולפתע, הבלמים נלחצים לטובת מעבר אווירתי א-לה פתיחת האלבום. מתישהו העננים חולפים והשיר שב לסורו, רק כדי לאפשר לפסנתר כמעט מלכותי להתגנב, מתנגן על רקע סירנות רחוקות וגשם דוקר ומלוכלך. במקום בו הסמטה מסתיימת, נותר רק בוץ.

שני שירי הפתיחה מהווים אבטיפוס למהלך האלבום – תנועת מטוטלת חדה, בלתי מתחשבת, בין הכובד והעוקץ לבין רגעי אווירה נטו המתאבכים בינות לריפים הדוקרים. הפריטות הנקיות אמנם נטולות דיסטורשן, אך מכוסות באבק ובעננים, אפילו ברמשי ביבים. הן רגע של שקט וניתוק, בהחלט לא שלווה, כאשר אדם כורע בין הררי בטון מעוצב ומנסה לברוח בין הרמשים ההולכים על שתיים. 

הולך את עצמו לדעת, האיש השפוף מהרהר באובדנו שלו, מעשה ידיו; לאחריו יוותר רק זיכרון.

במה נותר להיאחז כאשר גם האהבה הולכת לעזאזל. השחקנית, היא מכונה, נצפית מאחורי עדשה. זיק של נחמה, רגעים חטופים של מגע אנושי מתגלמים בדמותה של מייגן, אישה בזנות. היא לא שלו, גם לא תוכל להיות; היא משחקת. האלכוהול משתלט והחלומות הופכים לאוויר שחור. זו אינה אהבה, זו פיסת האדמה האחרונה לפני התהום. ניסיון נואש להמיר את הריקנות השלטת בחום גוף; אובססיה. מיתולוגיה הנבנית על רגעים סחופים הופכת לקנאה חולנית. היא אוחזת באיש השפוף, מטלטלת אותו לתוך מחשבות בזויות, רצונות מובסים, מתחת לשמיים שחורים. אין הוד ואין הדר, רק מלבני בטון כבויים כרוח האדם.   

גם בלילה, העיר גוססת, אך מסרבת למות, חרף הצהרת הקול הדובר. בכוחותיה האחרונים, היא סוגרת על הבודדים שלא נופלים מבין האצבעות. כאשר הכל נרקב מסביב, קל יותר להרוס את עצמך. אתה משתלב עם הנוף. זולג לתוך חריצי המרצפות ומשם אל תעלות הביוב. זוהי מראה דו-כיוונית – המאזין יכול לראות את עצמו נסחף בנקל במערבולת שכולה ייאוש וחידלון, בעודו משווה לנגד עיניו את האיש ללא שם, עמוק בתחתית, ממוסמר לשפל המדרגה.  

"Dead London sighs dense anxiety out of black Westminster lungs full of sickness.
A decomposing clamber that infects his every puddle grazed foot forward, while the population dreams safely asleep..."

("Music for the Recently Bereaved")

המילים כתובות בפשטות, אך אינן פשטניות; הן נשזרות בתוך המוזיקה ומשלימות את הסיפור – מומלץ להאזין ולקרוא אותן במקביל. אמנם זוהי אינה הפעם הראשונה בה עוסק המטאל בנושאים ארציים, אך נדמה שבכל האמור לעיסוק בחיים האורבניים, זוהי יצירה נועזת ובעלת מידה לא מבוטלת של מקוריות. היא עוסקת בקצה השפל של התמות המוכרות ומזווית שונה, המעניקה פתחון פה לעלובים, לשמים נפשם בכפם, לדרים בשולי החברה הנורמטיבית. הדימויים, המילים שהיו למוטיב חוזר, כולם מהדהדים את העולמות התחתונים של האנשים שרעל תוסס בעורקיהם, גוססים עם העיר. שם השיר השישי, "Imaginary Sketches of a Poisoned Man" יכול היה לשמש כשם האלבום וללכוד את מהותו בצורה מיטבית, אלא שהבחירה לנקוב בשם העיר, כזירת האריות, מעניקה לאלבום מרחב נוסף לנסח בו אמירה על אדם בעיר, על אדם ועיר.   

ההפקה, מהודקת ומצוחצחת, אינה מסתירה את היות המוזיקה מלוכלכת. זה מורגש בריפים, בחיתוך שלהם, בקולות המתערבלים ומתעוותים. הלא זהו דבר והיפוכו; הטינופת הדרה תחת הזכוכית הממורקת. טיפות גשם בוצי הזולגות מהמרכז והלאה. בעיר הגדולה מדי, יש מי שמנגן דת' מטאל ושר את הכאב. קולו הנקי של בנג'מין יוצר עניין: לעתים מתקהה בקצוות, לעתים מנסה לגבוה עד גג הקתדרלה. נראה שהפנים היטב את הגיוון הווקאלי של ג'ייסון מנדונקה, סולן להקת האם. הפאתוס בשירתו הנקייה מנסה לכסות על העליבות הזולגת מהמילים ומהקיום המאפשר אותן. כשהוא לא שואג גראול משאול תחתיות בירת האימפריה לשעבר, הוא דווקא מנסה לנסוק לגבהים רעועים. בניגוד לאמרתו של אוסקר וויילד, מבטו נותר מטה בביוב, משום שהעיר מסתירה את הכוכבים.

למרות כל האמור לעיל, Voices אינה שעתוק מוחלט של להקת האם, אלא סטיית תקן מבורכת ומתבקשת ממנה – לשלשת יונים על דש המקטורן המצוחצח.

*

נופר ברטשניידר-שטרצר
נובמבר 2018