DNA של כנות

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Satyricon – Dark Medieval Times

מאת: יוסף בן עוז

14-1-2018

בסרט הנע של המתיימרים לשאת את בשורת הרוח האפלה החדשה, רק מתי מעט יכולים באמת לזקוף ראש ולירוק אל פניה של השיפלות האנושית. אלו, שנשאו בכלי הנגינה שלהם ובמילים שלהם את הפשטות; הדגל שבראש הפסגה; שהותירו מאחור את היומרנות; כמו יפהפיה שאינה מודעת ליופיה המרהיב, היו אלו הנביא שלא רצה להתנבא. זה שהנבואה חזקה הייתה ממנו ובעל כורחו נאלץ לאומרה, בודד, אל מול עדר של נינוחים שליבם מלא ספקנות דלוחה כלפי החוזה, בזים לו ולשירי הנבואה השחורים שלו, ושרק בחלוף ימים, לאחר התעצמותו של החזון, יכירו תודה במבט לאחור, כמו כלב השב על קיאו.

תנו לי שחור ולבן, תנו. פשטות קסומה. להיות מופתע ממנהיגותה של המלודיה הזכה בתוככי השירים ובאלבום כולו כיצירה אחת. ההפתעה, אותה לנצח אוכל לנצור בליבי שהתפרק לחתיכות כשגילה שאפשר להלחין גם גילוי של שמחה, מן אושר קמאי כזה, כמו מנגינה נורדית חבויה מתחת לאלפי שנות שיכחה, הטובלת בבלאק מטאל חורפי ומנוכר להחריד – מבלי להישמע מוזר או מטופש. האומץ השליו הזה שניצב שם בין השורות ובין הצלילים – לייצר עבודת בלאק מטאל שנעשית בכנות וזהו זה. שבירת גבולות, אבל לא כסיסמא נבובה ומבלי להיזקק לתעלולים של טכניקה ו"השפעות" מוזיקליות כאלו או אחרות, פשוט מוזיקה שנכתבה ונוגנה בכנות.

בהפקה מלוכלכת, בסאונד נוזלי במיוחד, אך עם מקום מהדהד לכלי ההקשה ועם הובלה מוזיקלית בלתי מעורערת של האקוסטיקה (גיטרה וחליל) בתוך המבנים של השירים ובניצוח שלה על המעברים המלודיים בין קטעי מדורות הדיסטורשן טרופות הדעת – האלבום הזה קנה אותי. גם ככה הלב שלי נטה להסתקרן תמיד מחשכתה של ימי הביניים: התקופה המסקרנת הזו בתולדותיה של אירופה, שכילד הייתי קורא כל פיסה כתובה עליה ונהנה מהאמנות ומהשירה ומקטעי ההיסטוריה ומה לא. וכעת באו Satyricon וברגע אחד הניחו לפני פיסה חיה ונושמת, שכמו החייתה את החלום, ועוד קראו לה: Dark Medieval Times. ככה, אגרוף לסרעפת.

אמנם – שכבות העייפות המודרנית שעל פני ובתוך ליבי, ובמיוחד לאור החקיינות הבלתי נלאית של כמליארד הרכבים בינוניים המבקשים כולם להתמרח בתהילת האופל המקורית, הותירו אותי מותש. למצוא בלאק מטאל שיהדהד את חדרי הלב שלך, כמו למצוא פנינה בחול. ואולי זו דרכם של המוּבָלים, שאינם יודעים לתת מאום משלהם זולת השחזור המקושט של המוזיקה ששמעו מאותם היחידים שהצליחו לנצח את חשש הבדידות של היוצרים וניגשו אל המיקרופונים ובלי דאווינים מיותרים פשוט נתנו חלק מעצמם על סט ההקלטות מבלי לדעת או להתרגש יותר מידי ממה תהיה התגובה אל העבודה הזו אם בכלל.

אני מת על התחושה הקרה הזו של הגולמיות. זוהי בעיני המרקחת הכי תוססת ומבעבעת של היצירתיות המחתרתית והמסקרנת ביותר בהתגלמותה: הבוז להו-הא של המצוד אחר הקהל והפרסום אבל לא מתוך בוז של ממש, אלא כדרך אגב. היצירה לחלוטין במרכז עד שקשה לדמיין שחשבו למכור דבר כזה.

העניין הזה הזכיר לי את מילותיו הדוקרניות אך הכנות להקפיא של ריינר מריה רילקה, מגדולי המשוררים הגרמניים של תחילת המאה ה-20, כשכתב למשורר צעיר שנועץ בו על שיריו שלו, כך:

"אתה שואל אותי אם שיריך טובים. אתה שואל אותי. קודם לכן שאלת אחרים. אתה שולח אותם אל כתבי עת. אתה משווה אותם לשירים אחרים ואתה מוטרד בשעה שמערכות מסויימות דוחות את ניסיונותיך. מעתה (מאחר שהזמנת אותי להיות לך ליועץ) אני מבקש ממך לחדול מכל זה. אתה מביט החוצה, ואין דבר שעליך להימנע ממנו יותר. שום איש אינו יכול לייעץ ולעזור לך, שום איש. יש רק אמצעי אחד. התכנס בתוך עצמך. נסה לעמוד על המניע המצווה עליך לכתוב; נסה לבחון אם הוא פושט את שורשיו במקום העמוק ביותר של ליבך, שאל את עצמך אם היית צריך למות, לו נאסר עליך לכתוב. זאת לפני הכל: שאל את עצמך בשעה החרישית ביותר של לילך: האם אני מוכרח לכתוב?"

('ריינר מריה רילקה – מכתבים אל משורר צעיר', הוצאת כרמל 2004, עמ' 19-20)

כמה כוח תוכל אמירה חדה כזו לתת לאינספור יוצרים צעירים המבקשים לסתת את דרכם באמנות? אילו רק ידעו להשכיל ולאחוז את הנפש של עצמם ולא להתבייש בתוצרת רק כי אחרים יודעים לצקצק כלפיה בידענות ריקנית. אמנם, לא כל יוצר הוא מאסטרו (מעטים מאוד הם כאלו), אבל כשאתה מאסטרו אתה חש את זה בעורקיך. זו הבעירה והמקוריות הרעננה. וכשאתה מגלה שאכן השפעת והובלת זרם של ממש מאחוריך, זה הזמן להתנתק ולעבור למרתף היותר פנימי של הנפש שלך וליצור משם את הנתיב הלא סלול הבא שלך.

זוהי, בעיני, יצירה של ממש.

עד היום כשאני מתבונן בתהפוכותיה של הלהקה הזו, נדמה לי שזוהי תכונת נפש יסודית אצלהם ושלא ניתן לקחת אותה מהם כלל וכלל: הרצון להתבדל מן העדר. להתרחק מן המתיקות של ההתפרסמות. הבעיטה היא להם מאפיין עיקרי, וזוהי בהחלט תכונה טובה, הן כשהבעיטה מופנית קדימה אל החברה על צביעותה והן כאשר היא מופנית אחורה, אל ה'סצנה' האוהבת לאהוב את עצמה.

*

Satyricon מעולם לא היו הלהקה שהובילה את ההתעניינות שלי בבלאק מטאל. גיליתי אותם מאוחר יחסית, מאוחר מכדי שיוכלו להיות המובילים בעולם שלי. אלא שעל ציר הזמן המתפתל של ההרכב הזה, העבודה שלטעמי היא עוגן בל יישכח, מוכרחת להיות העבודה הזו, דווקא. יותר מהדמואים שקדמו לה; וכן, גם יותר מ-Nemesis Divina שהפך לפוסטר ייצוג של הסאונד המאפיין את ההרכב מבלי שאנשים זוכרים או לפחות מודעים לחוב של כבוד שהאלבום הזה חב לשורשים שניטעו הרבה לפני כן ב- Dark Medieval Times; ואפילו יותר מאחד מהאלבומים שירק שוב בפרצוף, הפעם נגד הרוח ובפרצופה של הסצנה המתנפחת והולכת והופכת את הכל לעיסה של דביקות פופוליסטית – הלוא הוא Rebel Extravaganza המשובח כמובן.

אני סבור שלכל להקה יש אלבום מיוחד לפחות אחד, שמצליח לתרגם את הדי.אנ.איי שלהם פנימה אל תוך המוזיקה בצורה המיטבית. ואצל Satyricon האלבום הזה הוא האלבום הראשון שלהם.

מבחינה מוזיקלית, "זמני ימי ביניים חשוכים" השכיל לתת במה למלודיה קלאסית של נגינת ימי הביניים להוביל את המערכה. כל האלבום בנוי כך שהרעש הבלאקרי הוא כתשתית חובקת למלודיה, אבל המלודיה פה היא המלך. זה ניכר רק כשאתה מעמיק פנימה אל העבודה הזו ומתחיל לאחוז את הקצוות שלה לגמרי.

גם מבחינה לירית נכונה כאן הפתעה. אמנם הליריקה אינה מהמשובחות שקראתי בבלאק מטאל[1], עם כמה וכמה נפילות בנאליות של 'הלוויה בחורף על השלג עם ערפל סובב ומדורת פסגות', אבל המוקד היצירתי באלבום הזה, למרות ראשוניותו, מוסב באופן דיי מפתיע הרבה יותר על הממד האישי שבחוויה האפלה ולאו דווקא פמפלט ייצוגי של שטניזם אה לה אנטון לאוויי ואפילו לא סתם קריאת בוז מתוקה כלפי הכנסיה. לא ולא: Satyricon פנו ישר לאלמנט האישי והניחו על השולחן אמירה אינדיבידואליסטית הנעה בין האדם ונפשו לבין הטבע החשוך (ובמונחים הנורבגיים – חורף כמעט תמידי ושמש נדירה הם בהחלט מקור לא אכזב לתחושה שכזו), שמצליחה לרענן למרות הנסיגה התכופה שלהם (כאמור) לאמירות פוסטר אפילות כאלו ואחרות.

אמנם האלבום במשמע ראשון נוטה להישמע כחלק מחטיבה אחת של יצירת בלאק המתחילה בדמואים (במיוחד ב-The Forest Is My Throne), וממשיכה לאחריו – ב- The Shadowthrone (שהיה לטעמי יותר גנרי במובנים לא מעטים) ואף בספליט המשובח ביותר שעשו עם Enslaved (הלוא הוא – The Forest Is My Throne / Yggdrasill), אבל אין זה המצב לדעתי. האלבום הראשון היה היצירה הראשונה שלהם שבה השכילו להניח יסודות אישיים בעלי מנעד רגשי יחסית רחב כפלטפורמה מייצגת לבלאק שלהם. זו להקה שתחילת הדרך שלה הייתה אלבום שהשכיל להיות בוגר מאוד בגישה שלו לבלאק, ועם זאת לא איבד קמצוץ מהסאונד החשוך והחורפי להקפיא שלו. מכאן ואילך, אי אפשר היה עוד להתעלם מהעניין הזה. זה יסוד בנפש שלהם וזה מאפיין שאין להינתק ממנו.

אני מודה בפה מלא שאני לא חבר של היצירות המאוחרות יותר של הלהקה. התפנית שהם לקחו בימים שעקבו ל-Rebel נחוותה אצלי כבומבסטית קצת מעבר לקצה, עד כדי פשטנות. אמנם המעט ששמעתי מ-Deep Calleth Upon Deep השיב במקצת את הרוח למפרשים בעיני (למרות התחושה שעדיין מדובר בבלאק שיוצרים סטארים ולא בתהום מלאת רגש כמו שכנראה רק אלמונים מלאי תעוזה עושים), אבל יותר מכולם, לנצח תיוותר בלב חקוקה הלפיתה שלפת אותי האלבום שהחייה עבורי את ימי הביניים בתור עוצמה רגשית קרה, מורכבת ומלאת עוז.

In the Devoid of Sorrow
The Air and my Heart full of Luster

Behind the Mountains
There must be a key to the Gates

*

יוסף בן עוז
ינואר, 2018

[1] פה ושם הקלישאתיות הרגילה עם כל ה-buzz-words הרגילות: לוויה, יער, ערפל, מדורות על שלג וכו'. ועם זאת יש כאן כמה וכמה רגעים אפיים של אנושיות עגומה ובסיסית. ואגב כך: שווה אולי להשקיע פעם קטע משלנו על הליריקה במטאל ולהושיט תוך כדי כך אצבע משולשת לכל משמיצי המילים במטאל, הטוענים בזחיחות ילדותית שאין למטאל מילים שוות כלל וכלל. אבל אולי בפעם אחרת