מחופש לעצמי

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | הופעה חיה Minimal Compact | סיקור הופעה

מאת: יוסף בן עוז

23-1-2016

אני לא בטוח באיזו חוצפה אני ניגש למלאכה אפופת הדמיון הזו שתוצאתה תיקרא כאן לפניכם. אני באמת לא יודע. אני לא ממש מכיר מספיק טוב את מינימל, גם לא בטוח אם אפשר לתייג אותי כוותיקי מעריציה או אפילו כמערציה. בצעירותי רבת הסדר והמתחים, נעימות אחרות מילאו את ליבי. אבל האמת היא שבכל פעם שנפגשתי בדבר הזה שנקרא מינימל, משהו התכווץ קצת בפנים. משהו קסם לי בהרכב הזה, משהו אחר. אמנם הלב שלי שתול עמוק בערוגות שהרעש שלהן מתכתי יותר, אבל יש משהו ייחודי בנעימות אה לה אייטיז הכיוון היותר ניו ווייב בואכה פוסט פאנק שמצליח לערער לי יסודות (ואני מחובבי המתערערים).

אז ככה, בנונשלנטיות חסרת מעוף, חייתי את הקשר שלי לדבר הזה שנקרא מינמל קומפקט פחות או יותר רוב הזמן וסבבה לי לגמרי. ממילא היסטוריה, אני חושב לעצמי בהרגעה. חובר אליהם דרך שירי היוטיוב הזה שהחליף את הפורמט הפיזי ואת מרבית חוויית המוזיקה שלנו כאנשים כל כך מזמן שאפילו מביך לבכות על זה. התחלופה הזו שלמרבה הצער המצקצק של חלקנו שעוד זוכרים ימים אנלוגיים יותר ומקוונים פחות, העלימה מאיתנו ימים בהם היינו הולכים לחפש דבר חדש בחנות הדיסקים.

מתוך הפחות או יותר כלום הזה ניזונתי רוב הזמן, עד שאיפה שהוא חודשיים אחורה אני נתקל תו"כ השגרה העייפה הזו שלי במודעה פייסבוקית על מינימל קומפקט. יש הופעה, המודעה מספרת לי. עם לוגו נורא כתום על  שחור כזה. פתאום אני נפגש בהזדמנות לצפות מקרוב בסיפור הזה. מיד אני דורך חזק על כל החששות של 'אני לא מכיר מספיק חומר שלהם בשביל לראות הופעה', דורך עליו חזק חזק לתוך איזו פינה חשוכה ומצליח להזמין כרטיס מתוך מה שנדמה היה כסוג של סערת רוחות סביב האיחוד הזה (חמש הופעות עם סולד אאוט של שעות).

במוצ"ש ההופעה הגעתי לשם. קור כלבים הוא עיתוי נפלא לצעוד את כל רחוב קיבוץ גלויות כולו כולל קצת מהפינה של ההגנה (ככה זה כשמוניות שירות מרחובות מחליפות את האוטו שהמוסך לקח לי לשבוע). מינימל יא קקות. תראו כמה אני מוכן לעבור בשבילכם! אני צועק לאור הצהבהב שממלא את הרחוב הפחות או יותר ריק הזה בזמן שאני צועד בו מכווץ בתוך מעיל. ומיד חושב לעצמי שזה קצת להיות טמבל כי מינימל עושים בשבילי עכשיו ולא ההפך. ואיפה הימים שהיינו עומדים בתור לאלבומים וכו' והיום יש לך רק יוטיוב ואתה מפונק וכו'.

מפתיחת הדלתות המתח עלה ועלה כל הזמן. ההתשה הכמעט מטריפה הזו שבין 20:30 לשעת עליית הלהקה לבמה (22:00) התפוגגה כלא הייתה. הקצב הממכר והכמו מכאני הזה של Statik Dancin עלה פתאום לאוויר וההרכב התחיל לזרום פנימה. והאורות של הבארבי כמו האורות של הבארבי. הכל נכנס פנימה לתוך הנשמה ואתה מתחיל להרגיש במסע. אני זוכר ששמחתי כל כך שסטטיק התחיל כי אני מאוד מתחבר אליו. ואין המראה טובה יותר מכזו המתחילה בקטע שאתה מחובר אליו בכל נימי נפשך. אבל האמת היא שתחבולתו של היצר עם הסיפור הזה של שיר מוכר כן או לא, פסקה ממני דיי מהר בתוך ההופעה עצמה: מינימל קומפקט מספקים חוויית מסע של סאונד שמטלטלת אותך. אינך טרוד כל כך בהיכרות אינטימית של השירים. הפרטים המיטשטשים במוחך הולכים ועולים, הולכים ונאספים לכדי תחושה נפלאה של דאייה.

לימים חבר יקר ותותח מוזיקלי שאין דברים כמוהו שאל איך היה לי שם, ועניתי לו שלדעתי מינימל קומפקט פורטים על נימים מאוד עמוקים בנפש אם שואלים אותי. יש משהו במינימליזם האייטיזי הזה שמעורר רגש של הזדהות בעיקר כי הוא מעניק לגיטימציה אסתטית למוזרות שלנו כבני אדם.

זה השילוב של הסאונד המיוחד של המוזיקה המשלב נמוכים מהדהדים של באס וגבוהים צורמים של גיטרה ולפרקים גם שירה של מלכה שפיגל (המלכה האמיתית!), הווקאלז הכמו רובוטיים של סמי, הטקסטים שמנוסחים בשאלות כאילו פשוטות אבל הן נורא כבדות. הכל מתערבל לכדי תמונת חיים נעה אך אינה דוברת. כמו סרט של תמונות שבורות המספרות הכל ואינן מפרשות כלום.

זו פואנטה חזקה הפואנטה של ההימנעות מפרשנות. החומרים היותר חזקים שנתקלתי בהם היו כאלו שלא טרחו לפרשן ולעשות אג'נדה גדולה ממה שהיה להם לומר. מינימל אינם להקת פאנק צועקת סיסמאות חזקות ומפחידות. לא. הם כאלו שיודעים להסיט לך את הוילון של סרט הקולנוע שבו אתה חושב שאתה חי בתכלס, ולהראות לך איזה מאחורי הקלעים מהפנט ואחר שכזה. וזו גדולתם בעיני.

סמי ומלכה כמעט ולא השתנו. זה מדהים. השימור הבלתי נתפס הזה של הייחודיות הווקאלית שלהם מקסים בעיני. פורטיס קרקר בטירופו הנפלא על הבמה והעניק חיות למה שאחרת נתפס היה כמכונה של מסע בזמן. והתמכרתי בכיף רב למתופף מקס פרנקן. הכל, באמת היה על קו המושלם.

אינני זוכר את הסט ליסט וגם ממש לא אכפת לי. הייתי משלם שוב וכפול כדי לנסוע אל תוך המסע המינימלסיטי של ההרכב המופלא הזה.

כדי פעם אחת נוספת להרגיש שאני... רק מתחפש לעצמי.

ושברגעים קצרים מאוד, אני עצמי.