רייב אפל במקדשים שוממים

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Hatred of Sacred - Styxtape I-XII

מאת: יוסף בן עוז

18-12-2018

"בעיקרון זה הבלאק שתמיד רציתי לעשות, שהוא כזה טרו שהוא אפילו לא מטאל"

אמר וזרק לי קישור. הפונה, איש מסקרן (ביותר ממובן אחד), מעורב מזה שנים בכמה פרוייקטים מוזיקליים ארצישראליים שקצת קשה לתחום אותם לנישה אחת, וזהו יתרון, אגב. במיוחד למי שמחפש פטישים נגד תקרות זכוכית של ז'אנרים שמשעממים את עצמם לדעת.

שם היוצר אינו מופיע בשום מקום, ולא במקרה. "זו אמורה להיות יצירה אנונימית", ביקש ממני בנימוס.

*

צחוק הגורל הוא, איך בדיוק כשהתחלתי כבר להאמין שהמרדני התנפח כל כך עד שניהיה דומה לחלוטין לבנאלי, מגיעה אלי יצירה שונה, מהסוג שגם אם לא אוהבים אותה קשה להתעלם ממנה. ודווקא משום שאני מה לי ולמוזיקה אלקטרונית, התחבב עלי האתגר. אחרי ככלות הכל האלקטרוניקה שימשה לכמה וכמה מהיצירות המפוארות של המטאל היותר טוב [1] שזכינו להתוודע אליו, במיוחד בחילופי המילניומים, עת נדמה היה שכבה הלפיד על העידן של הבלאק הקלאסי והחלה תקופה חדשה.

אני מודה: ממשמע ראשון לא התחברתי. על פניו, נראה היה שמדובר בעוד יצירה נעימה, נעימה מידי אולי, שאפשר להתמתח אחורה לצליליה ושנועדה לעשות קצת גוד טיים אבל לא יותר מזה, וגם כי מעטה האופל של האמנות הויזואלית שלה קצת הטעה אותי. הויזואליות מכרה לי חלום שרוט ואפל שהומר במציאות הצלילית ליצירה קליטה וקצבית שבאיבחת החרב הראשונה הותירה אותי מאוכזב במקצת. לכאורה, מהר מאוד מבינים את העסק: זוהי מוזיקה אלקטרונית נטו, עשויה ממקצבים המזכירים משהו שדומה ל-break-beat או אולי dark techno, אם כי לא קיצוני במיוחד, עם מלודיות מרכזיות פשוטות יחסית שמלוות את כל הקטעים וללא מילים כמובן. הרושם הראשוני הוא שזהו סוג החומרים המעלים באפך ניחוחות של עשן מועדונים מתקתק. לא הסגנון שלי, חשבתי. אמנם גם אני מפעם לפעם מפנק את עצמי באיזו פחמימה מנחמת של אלקטרוניקה (בעיקר מהחומרים שעשו פעם בניינטיז, כי אין מה לעשות אלו הם הרי החושך שמשם קורצה נשמתי הנערית המסרבת להתבגר), אבל אין זו התזונה הקבועה שלי.

אלא שבמשמע שני ושלישי התחוורו אלי הסדקים. אמנם כן, כל היצירה היא מלודיות מתקתקות, אבל אלו התברר לי - מלאות בחריקות סאונד ובסימפולים שבורים ומעוותים למדי. וכידוע: סדקים, סימפולים ושבירות קצב - באם משתמשים בהם נכון - הופכים את כל העסק על פניו. הנעימות התמימה של המלודיה נתפסת פתאום בהקשר אחר לגמרי - היא ניהיית תשתית להפרעות הללו שהן הן התוכן הפנימי שצריך לשם אליו לב. מרגע שהבחנת בזה, היצירה הופכת באחת למן משהו מסקרן הרבה יותר. ומהו ההקשר הנכון של הנעימה של Styxtape I​-​XII? הערבוביה של החושך והאור בתוך תכנים שאמורים להיות מקודשים, דהיינו כולם אור, בלי חושך. ואכן הפרויקט נקרא כך בדיוק: Hatred of Sacred, שנאת המקודש.

בתיאור של היצירה בבנדקאמפ, נכתב:

FUCKING WITH SACRED INSTRUMENTS
RAVING IN EMPTY TEMPLES
TRAVERSING HOLY CITIES
BENDING THE BYZANTINE

עכשיו צריך לשמוע מחדש.

היצירה הזו הציפה אצלי תובנה נושנה שיש מן המשותף בין בלאק מטאל לבין מוזיקה אלקטרונית קיצונית, ובמיוחד היותר חופרניות כמו ה-undergroud techno ואפילו הטראנס: שתי הסוגות מייצרות מרקם נוזלי ומטושטש שנועד להעביר תחושה כאוטית למאזין. הבלאק משתמש במוזיקה כאוטית כדי להעביר את קריאת התגר האמנותית שלו על הסדר היהודי-נוצרי שעל גביו התגבשה החברה המודרנית (אצל Burzum זה מודגש במיוחד), ואילו הטראנס או ה-Underground Techno, עושים זאת כאסקפיזם מאורח החיים המודרני; דברים דומים בצורתם אך נבדלים בתודעתם ובעולם המוטיבציות שמוביל אליהם. יש שיאמרו שכל מוזיקה מסוגלת לקחת את הנפש לעולם מנותק מהמרחב הכובל שלנו, אבל בלאק מטאל וגם טראנס לצורך העניין, מצליחים לתמצת משמעות בתוך מעטפת של כאוס, דהיינו להציע סדר שמגיע מתוך תהו, בניגוד לעולם המסודר מידי שלנו; וזו סגולתם.

את המוזיקה עצמה הרכיב היוצר מנעימות אלקטרוניות שעליהם הורכבו משחקים מעוותים של נגינה בכלים המשמשים ל"קודש" בד"כ, או בלשונו: "סימפולים ועיוותים ושברירים של כלי נגינה קדושים, מפעמונים ואורגן ודולצימרים ועד מכונות תופים קלאסיות."

TECHNICA OCCVLTA AELIAE CAPITOLINAE

לאורך כל היצירה ישנו שעשוע מוסווה של היוצר עם השפה העברית והקישוריות הפנימית שלה לתכנים של קודש, בעיקר בשמות השירים באלבום. "האלבום הזה נעשה בהשראת מיסטיקה ואוקולטיזם יהודיים והאובססיה שלי עם עברית וכמה מוזרה היא נשמעת למי שאינו נייטיב ספיקר, ניסיתי לדמיין איך זה עובר מוזיקלית", הוא אומר.

העיסוק במקודש במן יחסי אהבה-שנאה הוא כמעט האובססיה של היצירה שלפנינו. מעבר למשחק המילולי של שמות השירים והקשר התימתי שלהם למוזיקה, הדיסונאנס האוהב-שונא הזה נזעק אלי מכל פינה. ההשראה המשמעותית ביותר לפרויקט היא עבודתו של Murcof, מפיק אמביינט מפורסם ממקסיקו שהיו מי שכתבו עליו שהוא בלאק בלי המטאל: "אני חולה עליו אבל אף פעם לא הבנתי למה וגם הוא לא הבין מה מטאליסטים רוצים מהחיים שלו. אבל בלי קשר לכל זה, זה פרויקט שכבר שנים זממתי לעשות", הוא אומר.

אישית אני תמיד מבודח לנוכח העיסוק המוגבר הזה בתכני קודש ובמיוחד כשנקודת ההתבוננות היא פטאליסטית. אני מבודח משום שבעומק הדברים המציאות אינה כך, בוודאי לא בכל הנוגע לתכנים שמקורם ישראלי (במובן הקדום של המילה). ביצירות רבות הניגשות לעסוק בביקורתיות בתכנים השייכים ל'דתות' ובמיוחד לאלו המונותיאיסטיות, כמעט תמיד ניכרת הגישה הבסיסית והיא שהקודש הוא מן גוש אור בלתי נגיש, מן פטאליזם שמיימי, שיד בן אנוש מלוכלכת אינה רשאית לגעת בו. מתוך כך נתפס האדם כנידון נצחי לגורל מקוטב: או שהוא שייך ל'קודש', היינו לפי הגישה הפטאליסטית: לסוג של נזירות טוטאלית והתמסרות למן איזה קיום זר ומנוכר לעולם הזה כביכול רוצה האלוה שהאדם יפנה עורף לחייו על פני האדמה כמבחן-נאמנות; או שהוא מוקצה לחלוטין החוצה מחמת המיאוס. טמא-חוטא-ומשוקץ. מתוך גישה הזו נולדה לימים ההבחנה האנושית השגויה המזהה את החוטא עם החטא, גישה המסרבת להכיר בעובדה שהאדם, יצור מורכב ומתפתח הוא והוא יכול להתחרט ולרצות לשנות את דרכיו. נקודת ההתבוננות הקלאסית של הקודש ביהדות היא האידיאל של האדם ה"משתלם", לעומת האידיאל הנוצרי של האדם ה"שלם".

אפשר להניח רק שהעמדה הנוצרית נוחה יותר ליוצרים משום שהיא מייצרת מתח גדול יותר וקיטוב שהוא תמיד כר פורה ליצור מתוכו, במיוחד מוזיקה שהיא יותר אפלה. וביננו: כמה כיף יש בלעבד מוזיקה אפלה עם עוקץ ביקורתי כלפי שיטה דתית שהלוז שלה הוא שגם אם חטאת זה לא ביג דיל, העיקר שתמשיך במסע למעלה? הפטאליזם הנוצרי מספק הרבה יותר חומר גלם בעניין הזה.

מעניין שלתשתית האקספרימנטאלית יש הרבה יותר מקום במוזיקה אלקטרונית. זה לא שלמטאל אין מה להציע בעניין הזה, אלא שנדמה לפעמים שהמטאל הוא במקרים רבים הרבה יותר קונפורמיסטי, על כל פנים ככל שזה נוגע לסבלנות כלפי התנסויות חדשות. יש לזה סיבות טובות: לרוב, לדעתי, הניסיונות הם דלוחים ולא מעניינים או שנופלים לתוך איזו עיסה שהיא לא מוזיקה כי אם אוסף נוייזי שבור וחסר מעוף בד"כ. גם לנויז יש מקום בגדודים של המרד אני מניח אלא שמעטים הם המטאליסטים שירגישו שזה החומר שהלב שלהם מחפש בתהומות.

בסופו של יום - Styxtape I-XII היא יצירה שונה ומסקרנת הפותחת נקודת מבט מרעננת שיכולה להיות קרש קפיצה להתפתחות בליבה של המטאל אם יוצרים יהיו קשובים לרחשים הללו מן השוליים. כשלעצמו, לא העביר בי האלבום את הרעד היומרני להיות בלאק בלי המטאל, אבל זה כנראה לא משנה. גם לטכנו מחתרתי מהסוג השבור הזה יש תרומה לשחרור הנפש וטוב שיש גם אותו. ובכלל - נהדר שיש יוצרים שלא מסוגלים להסכים להיות כמו כולם.

[1] מי אמר Moonfog2000, Dødheimsgard, ואפילו Summoning - ולא קיבל.