ה'אינפרנו' הקר של דנטה

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Bergraven – Dödsvisioner

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

4-8-2017

Dante's cold inferno…

יודע היטב המתחיל את מסעו אל המוות, ששומה על זה להתחיל בשתיקה עמוקה, שתיקה המעידה על ניקיון המחשבה והנפש טרם הצלילה מטה, אל ממלכה רחוקה אך קרובה להחריד. באופן זה, נפתחת פנינה נסתרת למדי, מתוצרת Bergraven.

Bergraven הוא פרויקט-יחיד של עלם שבדי בשם פר גוסטפסון שהוקם בשנים הראשונות למילניום החדש וזהו האלבום השני תחת שם זה (לצד מוזיקאים אורחים שסייעו בתופים ובקלידים), כל שכן זה הפורץ לראשונה מעבר לאוקיינוס ועוד תחת מטרייתה של חברת התקליטים בעלת הייחוס Hydra Head, הידועה דווקא כמשכנם של הרכבי הארדקור ופוסט-מטאל אטמוספריים.  

"Dödsvisioner" ("חזיונות מוות") הינו דוגמה מאלפת לאותו ז'אנר חמקמק הידוע כדארק מטאל: ליבתו מתבססת על טפטוף ממספר ז'אנרי עלית לתוך קלחת קפואה. במקום עיני חולדות, ישנו דום מטאל קצבי. במקום כנפי עטלפים, מרקם אסתטיקה של בלאק מטאל שבדי המבכר מלודיה על-פני מהירות. ככלל, Bergraven הינה חלק מקבוצת להקות שראשיתן בבלאק מטאל, אשר בראייתי יונקות את מרכז הכובד שלהן מיצירתה המונומנטלית של Katatonia, "Brave Murder Day", כדוגמת Shining, Forgotten Tomb, Void of Silence ושאר ירקות. Bergraven אינה שונה מהן, במובן הבולט והמידי של גילוף נהרות גועשים של רגש בתוך מספר שירים, מועט ככל שיהיה. בנוסף לכל, העיבודים ועובי הדיסטורשן מושכים גם הם לאותה פסגת מטאלית בוהקת, זורעים בדרכם אי-אלו רפרנסים.

ההצצה הראשונה לתוך האלבום מתרחשת כבר על-גבי עטיפתו. התצלום המוקפד והאלגנטי מעניק נופך הולם לעולם המוצג דרך המוזיקה – מסדרון קודר ועגמומי שדלתותיו חתומות. במבט חטוף כמעט ולא ניתן להבחין בדמות (שמינה אינו ידוע) השכובה על גבה, רוחה כבר נטשה הרחק אל מתחת לרגבים. בצד שמאל, ניתן לראות דמות גברית מביטה, ואין לדעת האם מדובר בפרט מתוך ציור או שמא זהו המפקח של העולם התחתון המבקש לוודא עזיבה. בגווני בז' וירוקת, כך נפתח לו המסע אל לב המאפליה.   

השיר הפותח, "Döende" ("גסיסה") הינו מרסק-נפש אותנטי. בעוד מסלולי השתיקה מתארכים, קולות עמומים מגיחים מלמטה, מתחת לרגליים העומדות על האדמה שאותו שאול שוכן מעליה. הם הולכים ומתגברים, כסירנות חולניות ומרפרפות והשקט עדיין מרחף ממעל. כשהמוזיקה מתפוצצת לאחר כמעט שלוש דקות של אותו שקט עוכר מנוחה, המאזין מגלה שכל אותה אקספוזיציה הייתה כעין מעלית. הוא כבר מצוי עמוק מטה. הגיטרות מהדקות שיניהן על הבשר ואותן מניעים דווקא קלידים בתחפושת פעמונים, וזוהי חוויית הגסיסה אליבא ד'Bergraven. מרגע זה והלאה, המאזין הופך לדנטה בכבודו ובעצמו, מרחף, מבקר ומגשש בחדרי השאול השונים, כל זאת באמצעות הדפוס המבוסס על השילוב עתיק היומין והנהדר בין הדיסטורשן הנוקשה והפריטות הנקיות, המקנים את הצמרמורת הנדרשת. למרות המרקם הזהה, כל חדר הינו חזיון אחר של אותה התופעה. הגיטרות הנקיות, הרודפות והמכאיבות, מציירות את החלל הממלא את ממלכת מטה זו. בד בבד, גדודי הדיסטורשנים הקרירים מזכירים שבאותה נחלה אין בהכרח דם, אש ותמרות גופרית, אלא בדידות וקיפאון מלוא החופן. בהסתמך על אפיוני ז'אנר הדארק מטאל, חמקמקים ככל שיהיו, הבחירה בתשלובת שחציה נקייה וחציה מדוסטרשנת אינה מפתיעה, בלשון המעטה. עם זאת, גוסטפסון הצליח להעמיס על תבנית זו ריפים חכמים ותנועה מתמדת, השומרת את השירים הרחק ממחוזות השעמום ויתרה מכך, ברפרוף המזדחל של הצמרמורות.

שיר מרתק נוסף הוא "Ondkall" ("קריאת הרשע"), הקורע לרווחה את התשלובת החצויה שהוזכרה קודם לכן ומזגזג בין אותן ישויות קרועות, בדברו ברהיטות את שפת המתים ואלו הנמשכים לאותו בור חסר תחתית. פסגת השיר מגיחה דווקא בדקה האחרונה להתנגנותו, כאשר סולו פשוט אך פוקק עצמות פוגש בריף נקי ושניהם נאבקים לרקע ריף בס חמקני ומוכיחים, בפעם המי-יודע-כמה, כי הכובד אלוהינו אינו נחלת המיתרים הנוהמים בלבד. אני מרשה לעצמי להתעכב לרגע קט על אותו סולו, כמייצג הבלעדי של החוויה אותה מבקש Bergraven להחדיר. כמה יכולה פשטות להותיר אדם מבועת ומכונס בתוכה, כל שכן, להמחיש ביתר שאת את המהות. האלבום אינו נועץ דגל על פסגת המקוריות, אבל לכל הרוחות ומדרונות העזאזל, הוא כל-כך מרגש ונגיעותיו חורכות. הוא טומן בחובו ומציע ביד רחבה את כל שאני זקוקה לו: רגש ואווירה, מוזיקליות נבונה עם טוויסט והיכולת הנדירה להטביע טעם של עוד.

זהו אלבום של שירים ארוכים למדי (למעט הקטע השני, מעבר אינסטרומנטלי קצר), המתפתלים בתוך עצמם, קופצים מרוך לקושי וממלודיה מובילה לרעותה. ההפקה מהודקת ומדויקת – כל כלי זוכה לתהודה מרבית ורק קולו של גוסטפסון מתהווה בכל שיר מחדש, אם כחוד החנית ואם ככינור שני לגיטרה. בין מטח גיטרות הלומות יגון למשנהו, מפציעים קטעי אווירה ארוכים, המהדהדים פריטה עמומה וקלידים עדינים ומהווים אתנחתא מהמסע בשאול – גם שם ישנם ספסלים לאלו המבקשים מנוחה ארעית.      

מבלי זינוקים מיותרים מעל הטבור, Bergraven מתווה בקפדנות את מעגל המוות המרכיב את האלבום – השיר הראשון שומר באדיקות על קצב המיד-טמפו עד לסופו, והופך איטי עד להתפוגגות בשיר האחרון, "Döende (An Avslutning)", ("גסיסה – סיום"), המהווה חזרה מדשדשת לפתיחה שהציתה את האוזניים ותוך הגוף ברוח סערה. בנוסף, זהו סיכום של כל שהתנגן, כמו רוצה לומר, הכל מתחיל ונגמר במוות. השיר מהווה סוף נאות לאלבום בהזדחלותו, ואז נמוג הוא אל השקט שיוותר אחריו, לנשימה עמוקה בגסותה ולעיניים מתרוצצות – ומה עכשיו? עבורי התשובה פשוטה. אני לוחצת שוב על כפתור ה – play.   

*

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2006, תחת שם העט Jobst.

נופר ברטשניידר-שטרצר

אוגוסט, 2017