מוכתר באש לבנה. ואנו נשרפים.

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Caïna - Christ Clad in White Phosphorus | סיקור אלבום

מאת: יוסף בן עוז

9-10-2016

יש לי וידוי: אני לא חובב גדול של רעש לבן. מעולם לא הייתי.

המטאל הכבד שאליו התמסרתי בצעירותי תמיד נסוב על השגת הכבדות דרך מבנה שירי בר הבחנה, כזה שאתה יכול לחוש את המלודיה שלו, את הריפים. היוצרים של האולדסקול המטאליסטי יצרו מתוך עמדה של מוזיקאים. הם באמת נתנו דעתם לריפים ולמבנה השיר כשכתבו וכשביצעו אותו. אבל היום? בהרבה מידי מקרים של עבודות מטאל קיצוני יש לי את התחושה המעייפת שכל מה שיש פה זו סתם אג'נדה של 'להיות הכי רועש שאפשר' שמלבישים עליה ריפים. המחשבה המגאלומנית שאם יעשו לי רעש חוראני חסר משמעות אתאהב בו מייד כאילו המציאו לי את הגבול מחדש. היום, חלק מההרכבים מנסים להשיג כבדות יתר ע"י סאונד גיטרות מנוסר מידי, מהיר מידי, חוראני מידי. תיפוף נטול קצב. מה שמתקבל הוא בד"כ סוג של רעש לבן שקשה להתמסר אליו בכנות. יש מחובבי המטאל הקיצוני שלא יודו בזה שרעש לבן המתיימר להיות סוג של בומבסטיות מוזיקלית הוא בעיקרו ובמהותו קקי גולמי, מכל מיני סיבות. אולי בגלל הפרסטיג'יה של להיות קיצוני. זה תסביך מוכר של פאנטים, קצת כמו להחליט שלהחמיר מאוד במשהו, אוטומטית הופך אותך ליותר מוסרי: אולטרה צניעות, אולטרה טבעונות, אולטרה שנאה, אולטרה אהבה, בקיצור – הבנתם.

העבודה שבנידון היא אחת מהיצירות הייחודיות הללו שאין לך מושג מאיזה צד צריך להתחיל את הביס בכלל. לומר על העבודה הזו שהם התפרסו על פני סקאלה רחבה מאוד מבחינה מוזיקלית זה יהיה אולי ה-understatement של השנה. יש כאן הכל כמעט: מקטעי בלאק חוראניים בצורה פראית, דרך סימפולי מכונות, עבור בשירה נקיה להפליא, מלודיה, גראולינג, סקרימינג, טמפו של מוזיקת ניו וייב, אקספרימנטליזם קשה ולא מתפשר, נויז ואפילו קצת אלקטרוני. גם אם לוקחים חצי מהאלמנטים פה ומנסים לעשות מהם סלט, הסיכוי שהוא ייערב לחיך קטן במיוחד.

אלא.

אלא אם אתה מוכשר מוזיקלית. והאמת שבעיני Caïna, הם בהחלט כאלו.

כי בעבודה הזו שלפניכם – החוראני חוגג על הרקע האדיר הזה של העושר הסגנוני, ובכל זאת התחושה היא שהאלבום לא מפספס את המאזין לשנייה אחת אפילו. הכל משלים את הכל לכדי תמונה נהדרת של טירוף חושים מוחלט, אבל כזה שאתה יכול לחוש אותו הן ברמה המלודית והן ברמת עומק החיבורים שבה. לא מורגש כאן שום מאמץ מלאכותי לייצר עושר לשם עושר, להיפך: השירים מצליחים לשמור על גוון הרמוני בתוך כל השיגעון הזה ועם כל זאת זה נעשה בכלים מוזיקליים שונים ומשתנים תדיר אפילו בתוך השיר עצמו. אני חושב שזה מצליח מכיוון שאין כאן אפילו לא לרגע תחושה שעובדים עלינו, במיוחד במעברים המוזיקליים בין האלמנטים הכה שונים שמעורבים פה: אין מעברים שבורים וחדים מידי בין מלודיה לריפים חוראניים של בלאק, ובכלל – כל הגישורים נעשים בצורה הגיונית מבחינת השירים, והם תמיד זורמים.

אז מי אלו? ובכן, מדובר בדואו בריטי הפעיל כבר מ-2005 ושמאחוריו כבר שבעה אלבומים באורך מלא, ועוד שישה EPs ומספר דומה של ספליטים ודמואים למכביר. Caïna הם הכי לא סטנדרטיים שרק אפשר לדמיין: ההרכב מראש ומקדם מסרב לחלוטין לשמר קו מוזיקלי מובחן, כלשהו. כמעט כל עבודה אצלם היא בסיס חדש להתייחסות. בהגדרה אין מכנה משותף, לא מאולץ ולא בלתי מאולץ לעבודות שלהם. הכי דומה שאפשר היה לחשוב עליו בהקשר הזה ושעולה לי בראש כרגע הוא The Gathering שהפגינו שינויי סגנון מהותיים כמעט בכל אלבום – אבל אפילו הם שמרו על קו מטאליסטי בנוסח של דום מטאל באופן יחסי, לפחות עד ששברו לכיוון אלמנטים יותר ביזאריים ולקחו את עצמם עמוק לתוך האוונגארד. וגם אז זה נעשה בתהליך מדורג, הבחנת במגמה. היה שם כיוון.

אבל כאן? מראש ומלכתחילה לא נעשה שום מאמץ לשמר תעודת זהות של ההרכב.

אם חורגים מהמסגרת המטאליסטית אזי הראשונים שבאמת קרובים לתיאור החוויה המוזיקלית של המאזין פה זה SWANS. ההרכב המופלא הזה – SWANS, הגם שהוא מהמוכרים בתחומו הוא סיפור ייחודי מאוד: זהו הרכב רוק ניסיוני שתהליך העבודה שלהם על האלבומים נעשה מראש מתוך ההופעות החיות שלהם ששם הם מניחים לעצמם מרחב אילתורי גדול במיוחד ובעצם – מולידים את האלבום הבא תוך כדי ההופעה. כן, מה ששמעתם. יוצא מזה שאם היית בהופעה שלהם היית באלבום הבא שלהם. אלא שלא ניתן לשחזר את המנעדים שהושגו שם זולת... פיזית להיות במהפכה הזו בעצמך. הם כמעט ולא מנגנים חומרים ישנים בהופעות של עצמם.

האלבום שלפנינו - Christ Clad in White Phosphorus נפתח בסימפול ממוכן שנחתם בנהימות עמוקות של אדם הנשמע כנמלט על נפשו. בחדות מבהילה משהו נפרצת הנהימה המונוטונית לכדי ריף בלאק-מטאלי בלתי חומל – חוראני כבר אמרנו? אז חוראני. אלא שהחוראניות מתפתחת לכדי משהו שמורגשת בו מלודיה מסוימת, ומבצבצת שם נשמה.

בשירים הבאים משולבים סימפולים נוספים ואף שירה נקיה המוקלטת בטקסטורה עמומה למדי ונחווית כמו לחישות למיקרופון, ופעמים שיש שם מין זעקות כאלו – אף הם מעין שירה נקיה.

האמת הפשוטה היא שהעבודה הזו סוחפת ומפתיעה על כל שעל וצעד שבה. היא עשויה בצורה מחוספסת ולא מתפשרת בה בעת שהיא מעניקה ממד עדין יותר של הרמוניה שמאפשרת למאזין למצוא משהו שהתיאור הכי מתאים לו יהיה: העדינות של הטירוף שבתוכך. זה כמו להקליט פסקול של מלודיה מנחה שבעצם אינה אלא תיאור של דברים זועקים או אפלים בתוך הנפש.

בקטע הלפני האחרון ששמו Extraordinary Grace, בכלל מתרחש קסם שטרם נתקלתי בו בז'אנר הזה (למרות שלעזאזל, על מי אני עובד?! אין להם ז'אנר!). כל הקטע כולו הוא סוג של סגמנט אווירה העשוי כולו מטלאים טלאים של סימפולי סאונד כשברקע להם מתנהל מין נאום אינטימי של הסולן בסוג של שירת spoken word ספק לוחשת ספק מדברת לעצמה. התחושה היא שאתה מחוץ לעולם הזה לחלוטין כי תערובת הסימפולים הזו מנוגנת כך שאתה מרגיש כאילו אתה במין ציפה בקוסמוס, בלתי מחובר לפה בלתי מחובר לשם – פשוט צף במרחב שחור ואינסופי.

זה לוקח אותי לפנימיות המסקרנת של השם של האלבום: Christ Clad in White Phosphorus. בתרגום חופשי לעברית משמעות השם היא: "לבוש ישו ב(צבע) לבן זרחני". זה כמו לקטוף את הדמות המיתולוגית של האדם-אל המת הזה – ישו – ולשתול אותו מחדש בקוסמוס תוך הענקת משמעות עתידנית לכל עולם הרגש שצמח מתוך מה שעשתה הנצרות בעולם: הענקת לבוש נזירי, לעולם גס ותוסס (זרחני).

אבל כל האלבום כולו כדאי הוא בעבור השיר האחרון, זה החותם את יצירת המופת המסקרנת והמפותלת הזו – כשמו של האלבום כן שמו של השיר - Christ Clad in White Phosphorus. זהו קטע אפי בו השירה מבוצעת בקול המזכיר קצת את העבודות של שנות השמונים המהוללות, במיוחד עולה אצלי עבודה מוקדמת יותר, זו שחתמה את העידן של שנות השבעים ובישרה את בואן של שנות השמונים למעשה הלוא היא Joy Division – Unknown Pleasures.

מנגינתו של השיר האחרון הזה נשאה אותי למעלה ממני, למעלה מפה. הרגשתי כאילו זה אני שם, שר את הכל החוצה מעל פסגה של הר. ופתאום הכל התחבר. עוצמה ושבר שלובות יחדיו להיות החיים. בעולם פוסט מודרני עלוב נפש בו כל ממזר הוא מלך, בו אתה צריך למחוא כפיים לכל קקי גולמי שמוקלט, לכל אפס שמתבכיין שאכלו לו ועושה מזה הירואיות מדומיינת, לכל טיפשות המתחפשת לחוכמה, גיבוביי רפש להתפטם מהם כמו אווז לפני שחיטה, בעולם כזה – לפסגה האמיתית יש משמעות. היא החירות. היא האוויר לנשימה. אם לא נחבק את העילית של היצירה נהפוך לעוד גוש מהמם של בינוניות, חיים מהצורך לאסוף חיבוביי רשת חברתית, שוחטים את הנפש על המזבח של הבנאלי.

איני יכול. פשוט אינני יכול להשתחרר מקריאותיו של הסולן בסופו של הפלא הזה, מילים שנדמה לי שלכדתי נכונה על אף שלא מצאתי אותן עד כה באף מקום:

Crowned with white fire and we are burned.

*

יוסף בן עוז.