נוסטלגיה סדוקה

יש משהו ערמומי בנוסטלגיה.

נוסטלגיה היא כמיהה לתמונה קפואה בזמן, כמו סימניה בספר שנקרא עד אמצעו ונשאר כך; מילים שנשארו תלויות באוויר מבלי שאיש יוכל לחזור ולהאזין להן עד סופן - אבל מילים אליהן אנו תמיד עורגים, גם אם לא נדע מה יבוא אחריהן. יש משהו ערמומי בנוסטלגיה מפני שהיא גורמת לנו להסתכל על הרגעים הקפואים האלו, בעולמנו הפנימי או בתפיסה שלנו  אחרים – אירועים, אנשים ורגשות, לחיות אותן שוב ושוב, לעשות מהם fetish פרטי, קהילתי, לאומי. להכניס אותן ללולאה אינסופית רק כדי להרגיש, רק לעוד רגע אחד, את התחושה הנעימה הזאת, את האלחוש של ההווה. נוסטלגיה, ולמרבה האירוניה (או שלא) זוועותיה של הדמנציה, מצליחות לבטא את עצמן דרך ששת האלבומים של פרויקט האמביינט The Caretaker, של לילנד קירבי, במסע מרובה חזרות ותחושת אי נוחות המתגברת בכל דקת האזנה.

The Caretaker יכול להיות מתואר, על פניו, כפרויקט רטרו המשחזר מוזיקת נשפים פופולרית משנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים; קצת לפני ההתרסקות המפוארת ומלאת ההיבריס ההיא של בנקאים בחליפות כפולות כפתורים ושעוני כיס ששלחו דור שלם לעמוד בתור למרק ועבודה. המוזיקה כשלעצמה, על פניו, משקפת את ההדר שבא לפני הנפילה, כאשר באותה נשימה היא מציגה מקור השראה נוסף – סצנת אולם הנשפים במלון בו מתרחשת עלילת "הניצוץ".  על אף מה שנדמה בתחילה כאיזה הדר נשכח, הצגה פומבית של פטיש "הימים הטובים ההם", כמו בניצוץ, יש זרם תחתי לא מוסבר, תחושת אי נחת ההולכת וגדלה שמשתקפת במוזיקה.לילנד קירבי מצליח, במידה רבה, לייצר רושם להאזנה למלמולים של אדם מבוגר מאוד שסובל מדמנציה. המוזיקה נשמעת כאילו היא בוקעת מפטיפון ישן בפינת אולם נשפים, אולם שאותו אדם משחזר בדמיונו שוב ושוב, וכמו הזיכרון והדמנציה שמשפיעה עליו, כך גם המוזיקה מתעקמת ומתעוותת, כמו אדוות מים באגם. הפרעות ועיוותי צליל ממלאים את האוזניים, רעשי רקע ששמורים לשחוקים שבתקליטים מלחששים ברקע כמו הדמנציה. לאט לאט, חלקים מהמוזיקה חוזרים על עצמם, בתחילה כחזרות הגיוניות ואז כלולאות.  רצועות נקטעות באמצע בשרירותיות, רצועות נכנסות אחת בתוך השניה. כמו זיכרון דוהה של זמנים טובים יותר, חליפות ערב ושמפניה; רק שבתום המסיבה איש אינו יכול ללכת הביתה.

דארק אמביינט עכשווי נוטה לעשות שימוש באסתטיקה ויזואלית ומוזיקלית מובחנת - אימה הנשענת על ירושות תרבותיות יחסית ברורות מבחינה אסתטית. הראשונה היא המורשת הקלאסית של הרומן והאסתטיקה הגותית של המאה ה-19, אשר ממנה נובע החזון בראשו של היוצר באשר לייצוגה המוזיקלי. הוא מציג את פרשנותו באשר למהי אותה אימה והתופעות האסתטיות הנלוות לה: אם אלו בתים רדופים, סיפורי ערפדים, קללות עתיקות, אפילו המשיכה אל השטני. זאת, לצד העברה מוזיקלית דרמטית של האווירה הזו, תוך התמקדות כמעט קריקטורית באלמנטים הבולטים ביותר של אותן תופעות, כגון פרודיה על סרט של וינסנט פרייס. לחילופין, דארק אמביינט יציג פרספקטיבה מעט יותר עכשווית מהרומן הגותי: הוא יתמקד בקוסמי, באובייקטים המגמדים את המין האנושי ללא יותר מאשר מושבת נמלים חצי תבוניים בפינה שולית של גלקסיה פריפריאלית בצביר גלקסיות שולי. זאת, לצד השראה שמגיעה (בצדק רב, לטעמי) מהאימה הקוסמית של לאבקראפט או שאר סופרי "הסיפורת המוזרה" של דורו, אבל מוזיקלית מגיעה לצד ההתפתחות האלקטרוניקה הניסיונית ואפילו הקלטות נאסא ששוחררו לציבור והיוו בין היתר השראה ישירה. שם, אם דארק אמביינט ביטא אימה, הוא לא עשה זאת דרך "אווו מפחיד" של כלתו המוגזמת של פרנקנשטיין עם ברגים דבוקים לרקותיה, אלא הצגה של מרחבי הקוסמוס עצמו וזרותו הגדולה. לעומת המוזכר מעלה, באלבום הזה חוסר השקט המטריד, חוסר הנוחות, נוצרים מתוך התחושה כאילו מישהו, משהו אחר, לקח את מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, את המוכר והנעים, ולובש את זה כמו חליפה. בניגוד לחלל שבין הכוכבים או כוכי הקבורה, האימה נוכחת כמו מלמוליו של זקן ערירי וחולה - חולי המתבטא בחוסר הקוהרנטיות הבסיסית שנוצרה בקפידה ומודעות מלאה. זוהי אימה המגיעה מאובדן העצמי, מהתפוררות קירות הזיכרון והכושר המנטלי. כמו הריק ב"הסיפור שאינו נגמר" ,המכלה הכל כנחיל ארבה עד שדבר לא נשאר מעולם שלם המלא ביופי וכיעור, טוב ורע,  כך האימה הנובעת מהאופן בו מחלות כגון דמנציה ואלצהיימר שטורפות את אבני הבניין הבסיסיות שמרכיבות אותנו, באה לידי ביטוי. האימה המוצגת באלבום אישית בהרבה ונוגעת בפחדינו הכמוסים במידה רבה יותר מאשר טירה רדופה או כוחות קוסמיים והופכת את החוויה לאקוטית. המוזיקה, הנשמעת כאילו מגיעה ממרחק רב ודרך הפרעות רבות, לא מציגה את האימה דרך חוסר המהימנות של המוזיקה עצמה, אלא בהצגה של חוויית ההיזכרות והשמירה על התפרקות העצמי תוך כדי המחלות האלו. ואכן, המוזיקה חוזרת על עצמה, מתעוותת, מסולפת. הבעיה בזיכרון כזה היא שאנו נידונים שוב ושוב לשחזר אותו, כמו איים קטנים באוקיינוס רחב, כשהמשימה שלנו היא שחזור המקור, לא רק המוזיקלי, אלא של התודעה הצלולה.

במידת מה, אפשר להאזין לThe Caretaker בתור יצירה המנותקת מכל הקשר אחר. תחושת ההתפוררות הקוגנטיבית שמועברת דרך מוזיקה היא כשלעצמה חוויה מטרידה באופן מוחשי למדי ומספקת שפע של פרספקטיבות לדיון. בראייתי, האמירה הכמעט אגבית ביחס לנוסטלגיה שאני קורא לתוכה, ראויה גם היא להיאמר. ישנה כפילות בבחירת השם The CareTaker: השם הזה הוא רפרור לאחת הסצנות הקאנוניות ב"הניצוץ" (ולדעתי גם לזאת). הראשונה מציגה קשר עמוק ומהותי בין ג'ק טורנס למלון אוברלוק, והשניה מציגה את סך כל השאיפות שלו – תגמול הכרחי שמגיע לו בהתבסס על עקרונות ארכאיים, אבל כאלו ששורשיהן נטועים ברוח הזמן האמריקאית בתקופות מסוימות: המצוינות האמריקאית , הייעוד הגלוי ורוח החלוציות שעליה חייב להיות גמול ראוי הניתן לאדם האמיץ ההולך על פיה. לא משנה מי ישלם את המחיר; אם כי סביר להניח שזה שישלם לא יהיה זה שמחזיק בעמדות האלו.

הנה דעתי:

 נוסטלגיה, כאמור, היא דבר ערמומי. היא גורמת לנו להפוך את התמונות שקפואות בזמן לפטיש; מושא כמיהה שאין לו הקשר. היא גם יכולה לנתק אותנו מהפרספקטיבה של החוויה הזו כאשר היא מתקיימת ללא הקשר סוציולוגי, היסטורי, תרבותי ופוליטי המציגים אותה באופן יחסי ולא נאיבי. אני סבור שקל להתגעגע ל"ארץ הישראל הישנה והטובה" אם אתה, הוריך וסביך מעולם לא חשו את המגף של אותה ארץ ישראל ישנה וטובה על צווארם בדרך כלשהי. באותה צורה, קל לאנשים מסוימים להרגיש אותה נוסטלגיה לתקופה בה הולחנו חומרי המקור שבהם לילנד קירבי משתמש, כל עוד אתה לא גבר שחור; כשסביך עוד זוכרים את חוויית העבדות, כשאתה יודע מה הם חוקי ג'ים קרואו ומה הם אמרו עבורך ועבור היכולת שלך לזכות ולממש שוויון אזרחי ופוליטי.

נוסטלגיה היא wishful thinking להווה באותה המידה שהיא מציגה חוויה קפואה בזמן. אבל ככל חוויה מסוג זה, כל עוד היא קפואה היא לא מאפשרת לנו ללמוד ממנה דבר כל עוד אנו נושאים לעברה עיני עגל מעריצות ולא מביטים בזיכרון, על מורכבותו, בגובה העיניים ונקודת מבט שמכירה בצורך להתמודדות עם העבר. הנוסטלגיה היא עיוות הזיכרון, הכפפת העולם כפי שהיה לטוב ולרע לטובת הצרכים הפרטיים והעכשוויים שלנו בהווה. בתוך הקשר כזה, הגיוני לראות את המוזיקה שלילנד קירבי משתמש בה כשלד בפרויקט כזיכרון כשלעצמו או העולם כפי שקפא בזיכרון; כזה העובר עיוותים, סילופים, מחיקות, אי סדירות וקפיצות, תמיד בוקעת ממרחק רב מלאת סילופים ורעשי רקע. מוזיקה קלה משנות ה-20 המיועדת לנשפים ואולמות אירועים, כשלעצמה, מגלמת זאת – היא מניחה בתודעתך כמאזין את האנשים שיכולים להנות מהם ומטעה אותך לחשוב שאתה, דווקא אתה שייך לאותו המעמד שיכול להנות מהמוזיקה במסיבות מפוארות שטופות שמפניה ונערות זוהר אה-לה גטסבי הגדול. דרך החוויה הישירה של ההאזנה בלתי אפשרי להניח, שלא תהיה אורח של המסיבה אלא דווקא שרת שחור בבית השימוש לג'נטלמנים המוזמנים. על מנת להימנות על המוזמנים האמיתיים שיוכלו לרקוד לצלילי המוזיקה הזו, עליך להיוולד לקבוצה מסוימת מאוד בחברה שמאפשרת קודם כל לך ואז לכל השאר (או אם בכלל) גישה לפאר של נשפים מפוארים כאלו.

אבל בניגוד, להיבט הזה, נרא לי שהאמירה האפשרית של קירבי לגבי נוסטלגיה ודמנציה מניחה לראות בנוסטלגיה חוויה סובייקטיבית שכנראה שונה במידה ניכרת לא רק מאדם לאדם, אלא בין הזיכרון הקולקטיבי לבין המציאות ההיסטורית. ניתן לומר שמי שעוסק וכמה דרך הנוסטלגיה ל"ימים ההם" מבוסס על זיכרון רעוע, מתפרק, לא נאמן למציאות ולא אמין. יתכן כי האמצעי לשמר זיכרון הוא לא דרך הנוסטלגיה, אלא דרך רטרוספקטיבה כנה והכרה בכל חלקיו. במקרה זה, זוהי הנוסטלגיה שגורמת להתפוררות הזיכרון ולסילופו. במובן זה, אולי המשמעות הנוספת של The Caretaker, היא דאגה והשגחה; על הזיכרון, לשמור עליו  דרך הצגה שלו כמות שהוא. מבלי להשלות את עצמך ואחרים, מבלי לדמיין את עצמך כמי שיכול להרוויח ממצב העניינים הזה. זוהי הצעה לראות את הזיכרון כפלח דק בחוויה אישית גדולה ורחבה יותר, אבל גם כחלק מפסיפס היסטורי שעלינו להישיר אליו מבט, מבט אמיץ שמכיר בחלקים השליליים של מה שאנו קוראים לו זיכרון, ללא השפעתה המאלחשת של הנוסטלגיה.

עודד סספורטס,
יוני 2020