חמלה היא זעם הוא חמלה

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Brutal Truth - Extreme Conditions Demand Extreme Responses

מאת: יוסף בן עוז

5-12-2018

כמו בסיפור הארכיטיפי המושלם, כך גם בחיים עצמם: להביא את הזעם הקדוש הנוראי ביותר לכדי שלמות, משמעו להידמות למושא השנאה שלך. להתנגד לעוולות חברתיות, ובה בעת לעשות בשמן עוולות נוראיות הרבה יותר.

ישנן סוגות מוזיקליות שבהן המנגנון מאוד דומה, אף כי בקנה מידה קטן יותר.

פרולוג – אקט 1: המסכנים הם המסוכנים

זהו, במקור, המנגנון היצירתי של הפאנק: בשם השנאה העזה לפאשיזם ולנאציזם, התפתחה תת תרבות שלמה שמייצרת מוזיקה ואסתטיקה הטבולים בעולמות הרגש והתוכן של... הפאשיזם והנאציזם. אמנם, הכל בהצבה מהופכת אולם הסגנון והפטישיזם מרפררים חזק לכל מה שתיאורטית הינו 'השנוא ביותר'. ייתכן שזו גם הסיבה שהפאנק, אשר באופן מוצהר מאמץ דפוסי חשיבה אנארכיסטיים, עסק (למרבה האירוניה) כמעט תמיד רק בכל מה שפוליטי, משטרתי או חוקי. ואולי יש בזה מעט מן השורש הנפשי הכי חזק שלנו כבני אדם, קצת כמו החזירים ב'חוות החיות' של אורוול: המתנגדים הראשיים לתרבות השמרנית הם בדיוק אלו שהולכים ומאמצים את כל גינוניה עד שהם עצמם הופכים למושא שנאתם; מהלכים הם בלבוש הרודנים הישנים, שותים מן השיכר אשר בביתם, ולבסוף: אף רודים ביד רמה בשאר אחיהם החיות.

היסטורית, הפרדוקס הקורבני[1] הוא במובנים רבים המניע העמוק של לא מעט מן הזוועות הגדולות ביותר בתולדות האנושות. אין זה פלא אם כן שסוגה מטאליסטית שנולדה מתוך פאנק שהפך למטאל (הכוונה היא כמובן לגריינדקור ולכל יוצאי חלציו), היא המחוללת המשמעותית ביותר של מנעד היצירות הכי ברוטאליות, פסיכיות ומלחמתיות שעוד אפשר היה להכיל עליהן את השם "מוזיקה". נפש האדם, כך מתברר, היא קצת ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד: בליבו של כל צדקן, שוכנת במקביל גם נטיה אפלה, תואמת להפליא במאפייניה לטיבו 'הנעלה' והצדקני; בתורה, מייצרת הסלידה הלא-מאוזנת מן השמרנות, 'שמרנות' חדשה משלה.

אקט 2: שמרנות משוללת רוח

נראה אם כן, כי סופה של חמלה[2] בלתי מדודה הוא אכזריות, אך האין השמרנות עצמה סובלת מאותה הפתולוגיה בדיוק? התשובה היא כמובן חיובית: גם לשמרנות קיצונית יש מנגנון היפוך דומה מאוד משל עצמה, ואף היא מובילה לאובדן הערכים ולזיופם – ההיפך הגמור מכל מה ששמרנות מתיימרת לעשות.

שמרנות שכזו נחוותה במובנים מסויימים כקפיצוּת הישבן האופיינית שהייתה המצב בארה"ב של שנות השמונים המאוחרות והתשעים המוקדמות.

וכשכוונות טובות הופכות לנתיב מהיר אל הגיהינום, אמנות כנה אינה מסוגלת להתאפק.

ואכן, האמנות לא איחרה להתנער.

שנות התשעים היו תור הזהב של המטאל הקיצוני האמריקאי. רבים נוטים לשכוח את התרומה העצומה של הסצינה האמריקאית למטאל העולמי, לרוב משום שהאמריקאים נתפסים, במיוחד בעידן שלאחר מהפכת הבלאק הנורווגי[3], כמין סנף אנגלוסכסי לא-חשוב, לא-חדשני ולא-שאפתני במיוחד של ממלכת האם הבריטית הפוריה ושוקקת החיים, אך זוהי בפשטות הבחנה שגויה; המטאל האמריקאי הוא בן טיפוחיה של חברה עתירת דיסונאנסים פנימיים שבזכותם נבט חלק מן המפלצתיות והמטורפות ביותר שביצירות המטאל הקיצוני שאי פעם הילכו אימים על פני האדמה. אין זו יד המקרה: החברה האמריקאית היא אולי המאמץ הנועז ביותר לייצר את החזון האנושי שההומניזם של כמעט 300 השנים האחרונות שאף אליו, אך טרם עלתה בידו לקיימו: הקמתה של חברה-קוסמופוליטית "מושלמת". במציאות, נבנה הניסיון הזה על גבי שכבה עבה של כמה דורות של אומת מהגרים מצטברת, שבניה מנותקים היו על פי רוב משורשים ותרבות משותפת של ממש, והסולידריות הפנימית שלה הייתה כתוצאה מכך דבר לא פשוט כלל וכלל.

אקט 3: הסירחון השמרני נודף מבין הסדקים

באמצע שנות השמונים, כבר חלחלה הסוגה המטאליסטית עמוק אל תוככי המיינסטרים האמריקאי, מעוררת אגב המסע הזה שלה אל הלבבות הצעירים, מנעד של תגובות, רובן תגובות זעם ובהלה בקרב הדור המבוגר, שנעו בין סלידה מעודנת לבין ציד מכשפות של ממש, והציבו מראה עקומה אל מול פני החברה הנינוחה והעיוורת מרצון לנוכח סדקיה הפנימיים.

הדיסונאנס הקוגניטיבי של תרבות המסרבת להיות מודעת לזיוף שבשלוות המודרנה המתעתעת של עצמה, שלווה שהחביאה מתחת לפני השטח שסעים ובעיות עמוקות, היה תמיד כר-פורה נהדר להופעתה של אמנות קיצונית. במובן הזה לפחות, Brutal Truth ובמיוחד אלבום הבכורה שלהם Extreme Conditions Demand Extreme Responses, לא היו אמורים להיות הפתעה. אלו היו הכתובת המרוססת על הקיר היצירתי של הניינטיז. בסערה מוזיקלית פסיכוטית כמעט עד לאבדן ההכרה וגאונית במורכבותה, משכיל האלבום הזה לתעל את כל הזעם האצור בקרב יוצרים שחפצה נפשם לבטא תחושת קבס. תוצר זועף זה נולד מתוך המפגש בין שני קטבים: שמרנות עבשה מצד אחד, ומרד אותנטי של המטאל בכל מה שריח ערכים מזוייף ונטול השראה נדף ממנו, מן הצד השני.

אם נוסיף לקלחת הזו את העובדה שהלהקה הופיעה על רקע של סצינה (שהייתה אז כבר מפותחת למדי) של דת' אמריקאי מאסכולת טמפה פלורידה[4] שכבר סלל את הדרך אל המרד, אזי הכל מתנקז בטבעיות לכדי אותה נקודת רתיחה: שפל תרבותי המתנקז אל פורקן אמנותי כמפלט אחרון. וזה אכן הגיע בדמותו של הגריינד האמריקאי שבשורת ההקצנה באמתחתו, בהיותו פתיחת דלת אל עולם צלילים ברוטאלי לאין שיעור מן הסאונד של ספינת האם.

בתכניו, היווה כבר הדת' מטאל המוקדם מכת-אגרוף בפרצופה של השמרנות האמריקאית הצקצקנית: הימים, ימי סוף עידן רייגן-בוש; מוזיקת השוליים המתרחבת נתפסה אז עדיין כדבר ממשי שראוי להתייחס אליו[5], ולהקות מרדניות עוררו עניין אף בדרגים גבוהים של הממשל בארה"ב[6].

אקט 4: גריינדקור אמריקאי: מעוות יותר, מהיר יותר

ביחד עם משפיעות מכוננות נוספות כמו Nasum וכמובן – Napalm Death הבריטית (הלהקה שהפכה לאגדה עוד בחייה) הגדירו ההרכבים החדשים את הכיוון הבא של הז'אנר, בהופכם את היסודות שהציבו הלהקות החלוצות כמו Siege, Repulsion ו- Shane Embury[7]למוזיקה הרבה יותר אלימה ומחוספסת בהגשה שלה, עם אלמנטים על סף הרעש המוחלט.

האלבום הזה נותר בעיני עד היום קנה המידה המכונן של יצירת מופת אלמותית, שאיתה אני מודד יצירות גריינדרקור (כן, אפילו יותר מ-Napalm Death) במיוחד בגלל שהוא השכיל לחבר כבמעשה אומן בלאסט ביטס אולטרה מהירים, נויז על סף הקריסה המוזיקלית וריפים דת' מטאליים הרמוניים יותר, כאשר האחרונים מעניקים בפועל את העומק המלודי הנדרש כדי להחזיק את הכל בחיים.

זוהי יצירה מופלאה, ומסיבות רבות, אך דומה שהעיקרית שבהן היא שהאלבום הזה הצליח לעמוד באתגר העיקרי של הגריינד והברוטאל: לכתוב ולבצע אלבום עם סאונד קיצוני יותר ממה שנעשה עד אז, ועם כל זאת אלבום שלא הופך לתשפוכת בלתי נמנעת של רעש ברוטאלי תפל הנסוג עקב כך אל מחוזות אי-הרלוונטיות.

ואכן, זה סוד קסמו של האלבום: המאזין מוחזק לכל אורך היצירה אחוז בקסמיה של עוצמה נטולת רחמים אך עתירת משמעות, המתקבלת תודות לדינמיקה האינטיליגנטית של גיטרות-תופים בה עושה הלהקה שימוש. המעברים המלודרמטיים בין קטעי הפורקן הרועשים עשויים בתבונה רבה ומתפקדים כמו מלח על צלי: הם מוציאים החוצה את כל הטעמים הנהדרים של הנויז והבלאסט ביטס ומשביחים אותם, חושפים אגב כך את העוצמה הגלומה אפילו בדפוסים החזרתיים והנוירוטיים עד טשטוש. בלעדי המערבים המתוחכמים הללו, עלולים קטעי הברוטאל האנטי מוזיקליים לאייד את המוזיקה לתוך משהו גולמי ולא מעניין, הרבה מעבר למה שהנפש יכולה להכיל. קיומה של הרמוניה, גם אם היא עשויה מדיסטורשן כבד, מאפשר למאזין למצוא משמעות כמוסה בתוך הכל ו-Brutal Truth הבינו זאת היטב.

אלמנט נוסף וחשוב התורם אף הוא לגאוניותה של היצירה הזו הוא המנעד הקולי של הסולן[8], שהינו מגוון למדי ביחס לז'אנר הזה, המגשר אף הוא על הנטייה לקריסה של מוזיקה הכתובה בטמפו גבוה ובדיסטורשן כבד ומעוות במיוחד.

באלבומיה המאוחרים יותר, עזבה הלהקה את הגישה הקסומה הזו בה נקטה באלבום הבכורה האלמותי ונסוגה אל שימוש באלמנטים יותר אוונגארדיים כדי לחולל את אותו הטריק בדיוק, אלא שכיוון זה פחות מלהיב לדעתי, בעיקר משום שהמחיר שלו הוא אלבום מטאל המתיימר להיות כבד אך אינו כזה באמת.

הזעם האצור כאן אדיר, ואני עודני חוזר אל האלבום הזה לא מעט פעמים, במיוחד כשאני במצב רוח שפוף וזקוק לקתרזיס שיוכל להעניק לי את ניקוי האורוות שהנפש לו זקוקה מפעם לפעם. בנעוריי הרחוקים, עת היה המטאל עבורי עוד תגלית חדשה יחסית, היה האלבום הזה חומר גלם נפלא לפוגו מרתפים, אולם הימים שחלפו הותירו אותי עם יכולת פיזית קטנה לכל זה, ונותרה בי רק התשוקה העזה לפורקן הנפשי שהאלבום הזה מספק בנדיבות, אפילו לבד בחדרי חדרים.

מבחינת התוכן הלירי האלבום הוא לא פחות מנתח קצבים העשוי במידה מאוזנת של תמצית הקורבניות המערבית עליה הרחבנו בפתיחת דברינו, המתועלת יפה יפה אל תוך מפץ בלתי מרחם של בליץ מוזיקלי. נדמה לי, שבפרספקטיבה של שנים אפשר להבחין היכן ניתק הז'אנר הזה מאביו מולידו הפאנק-הארדקור: בניגוד לפאנק – למטאל יש את היכולת לתרגם תכנים של חמלה/קוֹרבָּנוּת/זעקת-צדק למבנים שמשדרים כוח ושאינם מנוסחים דווקא בקריאות ילדותיות לאלימות[9] אלא בניסוחים הרבה יותר מעוררי השראה כמו בשיר Unjust Compromise:

Blind eyes never see.
Sheltering.
Forever unjust compromise.

או כמו בשיר הפותח, Birth of Ignorance שכל כולו עוסק בשנאה, בורות אנושית וגזענות:

A life of hate is useless.
You don't have a cause.
Breeding hate with no excuse.
Starting racial wars.
Religion teaching lies.
Hypnosis of the weak.
Believing false prophets.
Slaughtering the meek.

אפילוג – אקט 5: חמלה היא מלחמה

מילותיו האחרונות של הבית שציטטנו כאן - "Slaughtering the meek" – מתוך Birth of Ignorance, כמעט אומרות הכל: זעם נוצרי קדמוני של חמלה המבקשת נקמה, שנלעס שוב ומועלה כגירה בפיהם של מי שנטשו את האלוהים הצלוב זה מכבר אך ממשיכים להיאחז במוסר העבדים שהוריש לעולם; בטבעיות הופכות מילים אלו והמוזיקה שלהן לתעתיק מהופך וכמעט מקאברי של הבשורה על פי מתי מתוך הברית החדשה:

"Blessed are the meek, for they shall inherit the earth"
(Matthew 5:5)

במחי הזעם הקדוש, מתרגמים Brutal Truth את החמלה הזו, ההזדהות עם 'קורבנות' באשר הם כאלו, למלחמה, קצת כמו אצל המשורר האיטלקי-אמריקאי John Ciardi בשירו "In Place Of A Curse" משנת 1959:

"Beware the calculations of the meek, who gambled nothing,
gave nothing, and could never receive enough."

מרתק לחזות איך שגלגל החמלה מסתובב לו, ודורס הכל.

*

יוסף בן עוז
דצמבר 2018

*

[1] הנטייה של הקורבן להיות זה שמקרבן אחרים. נושא זה הינו רחב יריעה שלדאבוני לא כאן המקום לדון או להרחיב בו.

[2] חמלה הינה המוטיב המרכזי באידיאולוגיה הפרוגרסיבית העומדת גם מאחורי קבוצות קיצון כמוANTIFA ודומיהן.

[3] שאם להודות על האמת, גרמה בעצם הופעתה המהממת, לפחות לחלק מאיתנו, להסתכל בהתנשאות מה אל עבר הדת' מטאל הישן ולחשוב שאינו רלוונטי או מעניין יותר.

[4] דוגמאות בולטות הן: Death, Morbid Angel, Deicide, Obituary, Malevolent Creation ועוד.

[5] היום, מרבית האמנות שהצעירים עוסקים בה היא רפש נטול תעוזה. נדיר ביותר שאמנות, אף המעוררת מחלוקת ביותר, תצליח להפוך לשיחת היום בדרגים הגבוהים של מקבלי ההחלטות, שלא לדבר על להיות משנה מציאות ממש.

[6] מספיק להזכיר את ימי הרדיפות של המטאל במסגרת דיוני השימוע נציגי הממשל האמריקאי באמצע שנות השמונים – ששמועות על מוזיקה מדרדרת נוער, רועשת ושטניסטית/חולנית להחריד החלו להרתיח את כיסאותיהם מתחת לישבניהם.

[7] שהיו למעשה האבא הרוחני של Napalm Death לכל דבר ועניין.

[8] ווקאלית, משלב האלבום צרחות בשיא גובה שמאפיין בלאק מהזן היותר פסיכוטי (אה לה Bethlehem למשל) ביחד עם גראולינג הלקוח מעולם הדת' מטאל היותר קלאסי.

[9] נוסח 'בואו נחנוק שוטרים' שהפאנק כמעט מעולם לא ידע לנפק מעבר להם מאומה.