היוכל דת' מטאל מלודי לצמוח ממטאלקור?

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | The Black Dahlia Murder - Abysmal | ביקורת אלבום

מאת: ירון שפונד

4-2-2016

לפני קצת יותר מעשור, בתחילת שנות ה-2000 הפציע בחיינו ה-NWOAHM  "הגל החדש של מטאל אמריקני". הגדרה (שמעבר להיות די חילול קודש של הגל הבריטי המפורסם) אגדה תחתיה את מירב הלהקות שקמו בשנים הללו בארה"ב, ולא משנה שמבחינת סגנון הן היו שונות לחלוטין ונעו בין הארדקור, אימוקור, נו/אלטרנטיב מטאל ועד לז'אנרים מטאליים הרבה יותר כמו טראש מלודי, גרוב מטאל ודת' מלודי או טכני וכל זאת – תחת המעטה הכללי של "מטאלקור". ההגדרה הזאת עשתה עוול לחלק מן הלהקות, שברוח השטחיות של ימינו נמדדו יותר בקריטריונים של סגנון ההופעה שלהן או עם מי הן הופיעו מאשר בקריטריונים של מהו הסגנון המוזיקלי האמיתי שלהם.

הדוגמא הטובה ביותר כנראה – The Black Dahlia Murder.

הלהקה ממישיגן, אשר קרויה על שם פרשיית הרצח של השחקנית אליזבת' שורט בשנות ה-40 בהוליווד, נגנו דת' מלודי שהיה יכול בקלות להיחשב ברמה של החומרים של At The Gates (האלבום הראשון Unhallowed נשמע כמו אלבום קאברים ל-ATG השוודים) או לחומרים של דייסקשן בתקופת Reinkaos, אם כי הסאונד וההפקה היו דומים לחבריהם ל"סצנה" האמריקנית של אותן שנים.

האלבום החדש שיצא בסוף 2015 ממשיך את הקו של שני האלבומים האחרונים של הלהקה בסאונד יותר דת'י וכבד. ההשפעות הקצרות מדי פעם של בלאק מטאל שגם מאפיינות את הלהקה מגיעות כבר בתחילת האלבום, בשיר הראשון Receipt שמתחיל בסגנון קריידלי משהו עם כינורות וגולש מייד לתוך הדת' המהיר של הלהקה עם כל הסימנים המזהים של הדליה השחורה  - תיפוף מהיר ואגרסיבי, ריפים מלודיים וקאצ'יים והיכולת של הסולן טרבור להחליף בין גראול כבד ובשרני לגראול גבוה וצווחני נוסח סקנדינביה.

השיר החמישי באלבום הזה - Threat Level No.3 הוא אולי אחד הקליפים ההזויים ביותר במטאל. לאחר מכן מגיע השיר ה"קליל" באלבום – The Fog – שלטעמי מקצין קצת הכיוון של הלהקה: ריפים אולטרא קיטשים וקליטים ותיפוף מהיר. כאן נכון לציין גם את העבודה הטובה שהמתופף החדש אלן קאסידי נותן באלבום ומוכיח עצמו כמחליף ראוי לשנון לוקאס שעזב לפני הקלטת האלבום. ככלל, לדליה השחורה יש יכולת טובה מאוד לא לאבד את הסגנון והיכולת שלהם עם כל חילופי החברים התכופים שהלהקה הזו חווה.

בהמשך האלבום – ניכרת החלפת קצב וסגנון והסגנון חוזר ומתחבר לאלבום הקודם (והמאוד מוצלח לטעמי) – Everblack. השיר שמתחיל את החלק הזה הוא Stygiophobic בעל ההתחלה האפלולית והכבדות המתבקשת. לטעמי זה השיר הטוב באלבום הזה ורק יש בעיה אחת איתו (ועם חלק מהשירים באלבום): הוא קצר מדי. שיר כזה היה מתבקש שיארך לפחות 5 דקות ויכיל קצת יותר מעברים.

השיר החותם את האלבום הוא That Cannot Die Which Eternally Is Dead והוא הרצועה הארוכה ביותר באלבום (4:30) ובעצם מהווה סיכום כללי לסגנון של האלבום: התחלה אוירתית השוקעת ישירות לתוך הדת' המטאל המלודי והכועס עם ריף סיום שנעלם כמו שד מרושע לתוך החשיכה של סוף האלבום.

אם לסכם את האלבום – היצירה הזו היא המשך של שני האחרונים, אם כי מרגיש כי הלהקה מעדיפה לחזור למהירות של Ritual מאשר לכבדות של Everblack. הבעיה היא בנטייה הזו היא שהרבה דברים מתפספים פה. אמנם כן – לא כל אלבום צריך להיות המשך של קודמו, אבל יש משהו נחמד כשאלבומים מתחברים או ממשיכים קו מסויים של קודמיהם.

בעיה נוספת היא מה שהעליתי כאן קודם בדברי: התחושה היא שהאלבום הזה קצר מדי. רוב השירים מלבד הראשון והאחרון הם בני פחות מ-4 דקות. מסכים שזה אולי לא מוכרח להיות שירי ה-10 דקות של אופת' ומאשין הד, אבל בהחלט נותרת ההרגשה של " נגמר מהר מדי".

*

סיכומו של סיקור: מי שאוהב דת' מלודי מודרני ומהיר יתחבר לאלבום הזה. סה"כ הלהקה נתנה פה עבודה טובה מאוד ומוכיחה את עצמה. מי שמכיר את האלבומים הקודמים של הדליה השחורה גם יהנה, הגם שייתכן שהמזאין לאלבום הזה עלול להרגיש שיחסית לאלבומים הקודמים, אפשר לתמצת אותו במשפט הידוע "יש לבחור פוטנציאל אבל הוא לא מממש אותו"; זה טוב, אבל יכול להיות הרבה יותר טוב.

*

4/5 בסולם ירון