שברי כלים מהתהו ואנשי סוף הכרם

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | ראיון עם האמן אברהם גיא

מאת: יוסף בן עוז

31-3-16

"אולי אנחנו צריכים לצאת למסע הסבר ולימוד לכל המטאליסטים ששואלים את עצמם למה הם בעצם נמשכים לאופל. מה יש שם שכל כך מעניין, עם הרבה חן... מה יש שם?"

המילים הכתובות הסתכלו בי בחזרה. קראתי אותן כמה פעמים באותו ערב. אמנם לא בדיוק זה מה שהיה לי בראש אבל יש משהו בכיוון הזה של לפתוח קצת אלומה רחבה יותר של מטאל בארץ. לי בעצמי יש איזה מן דגדוג כזה בקצה הלב בעניין הזה. לא פעם אני מוצא עצמי משתעשע עם מחשבות על סימפוזיומים בעברית על "מטאל ומחשבה" ממש כמו אלו שמידי פעם מתקיימים באירופה או בארה"ב (ולא מעט אגב), והמילים האלו שלו לקחו אותי פעם נוספת לחזון החבוי שלי.

הנחתי ברוגע את חצי המקופלת שלי (אני צריך בוסט של סוכר לשעות הקטנות של הכתיבה, אין מה לעשות) ופלטתי בקול רם שאולי יש משהו בזה. ומצד שני, יש גם את הצד השני שלי. החזון שלו ושלי אולי לא ממש מתלכדים וגם ככה אני מתוסבך עד השמים ועד התהום אך לפחות עכשיו אני פוגש עוד נפש שמגיעה ממערבולות. מעניין מאוד יהיה לשמוע מה יש לו לומר: על החיים, על המטאל ועל בכלל.

אחרי כמה דקות שהמחשבות הללו מפעפעות בי, חזרתי למקלדת שלי וכתבתי לאברהם:

לא מן הנמנע ידידי. לא מן הנמנע.

לא רציתי להלאות. לא חשבתי שנכון יהיה לשרוף את כל השיחה המרתקת שלנו על צ'אט דהוי. בתקשורת של מקלדות, בתיווך של מסכים. אז הבטחנו זה לזה שניפגש והוא כתב מייד:

            דרך אגב אני גר בבניין שיש בו בית כנסת אפשר לארגן שיעורים בנושא.

פתאום קלטתי שאני הולך לעשות משהו שמעולם לא דמיינתי שאעשה, מן עולמות נפגשים: אני הולך לדבר עם אמן אלטרנטיבי, שכמעט כל יצירותיו מלאות בכל טוב של אפלה ושריטות מפה ועד העולמות של התוהו, בתוך בית כנסת. הולך לדבר על בלאק מטאל בבית כנסת, מלמלתי לעצמי קצת בקול אבל רק כי המחשבה שעשעה אותי. מעניין יהיה לעשות כזה דבר כי הרי גם לי יש ריקוד משלי עם הבלאק והמטאל ועם בית-הכנסת.

צללים ואורות; צללים ואורות

אברהם גיא הוא איש מורכב שלא יהיה פשוט להגדיר אותו. כלומר, אני שונא להגדיר אנשים כי הגדרה היא סוג של גדר (אפילו לא רק לשונית) אבל הבנתם אותי. אז אספר רק מעט ממה שלמדתי ממנו ועליו: אמן אלטרנטיבי, בן 40 גר בתל אביב, מטאליסט בעברו (איך לא) וגם קצת בהווה שלו. עדיין. "אמנם לא כמו פעם" הוא אומר לי בחיוך מתחת לזקן שחור וכיפה שחורה גדולה, תוספות שבחר כבר לפני שנים להפוך לחלק מחייו, וממשיך בעיניים בורקות לספר שעדיין קצת כן. במיוחד Amorphis הוא אומר ומחייך אלי. בגיל 22 חזר בתשובה ומאז בתהליך מתמשך הוא מנסה למצב את עצמו בחזרה בעולם היצירה שממנו בא ושבו הוא מרגיש בבית.

נפגשנו בביתו שבפלורנטין. בית מיוחד שבעליית הגג שלו אכן יש בית כנסת שנראה כמו מקום תפילה קצת נטוש, קצת מתפקד וקצת בשיפוצים ושמידי פעם נערכים בו גם שיעורים ותפילות. פרט לחזרה בתשובה אברהם הספיק כבר להתחתן והוא וזוגתו הורים לשבעה(!) ילדים.

כשהגעתי החלפנו בתחילה כמה מילים על הורות וילדים, לקחנו תה צמחים (הכי סחי) ועלינו למעלה, אל עליית הגג של בית הכנסת.

היצירה שלך מאוד לא שגרתית. היא מאוד מסקרנת כי נראה שהיא מעורבת ומכילה קצוות קוטביים ועולמות שונים מאוד של תוכן. מתורת הנסתר ועד בלאק מטאל. איך אתה מסביר את החיבור הזה?

            החיבור הזה הוא החיבור של היסודות שבנו כבני אדם.

הוא מסביר.

            כשהתחלתי להיכנס לעומק של תורת הסוד התחוור לי שהאדם הוא טיפוס מורכב. אנחנו בנויים מיסודות הלקוחים מבחינה רוחנית מכל העולמות, עולמות שהקבלה מכנה בשם: אבי"ע[1]. האור העליון של הבורא אינו מגיע פנימה אל תוך החומר העכור. הוא לא נכנס משום שהכלי עצמו אינו בנוי להכילו. ולכן האור הזה חוזר למקורו. אבל ההגעה שלו אל הכלי משאירה בנו רושם. הרושם הזה נותר גם בחומר העכור הזה והוא החיות שלו. המורכבות של האדם באה לביטוי בחלקי הנפש שלו (חמישה), וזה אומר גם מהחלקים היותר נמוכים ועכורים. היסודות העכורים האלו הם חלק מאיתנו, הם חלק ממי שאנחנו. לכן הנפש שלנו באופן טבעי נמשכת לשם, כלומר גם למקומות הנמוכים של הקיום.

האיזכור הזה של התהו לוקח אותי לתחילת הדרך שלי במגזין שבה חיפשתי גם אני להביע את הרושם העז של העולמות האפלים יותר בחוויות חיי האישיים. אולי גם מתוך רצוני לתת ביטוי למורכבות מסויימת, לחיים שאינם בנאליים ולא מתאימים לשום שטאנצים ושבלונות וגם לאיך שאני תופס את אותה מורכבות גם במוזיקה שאני אוהב, ובכלל.

כשאברהם מדבר על קבלה עיניו בורקות. מזה זמן שהוא שקוע רובוככולו בלימודי קבלה, בעיקר קבלת האר"י[2], והוא כמו מבקש להעביר אלי את חיוניותה של החוויה הקבלית. בכלל אברהם נשמע כמבשר בשורה כשהוא מדבר. ואולי כך גם יצירותיו – עוד נגיע אליהן בהמשך. האמת היא שבימינו הרועשים רק להיכנס לשיחות על קבלה או אמונה לא תמיד נגמר טוב. יש הרבה דם רע בשיח שלנו בחברה על עניינים כאלו ולא חסר איפה להתנגח. לפעמים התחושה היא שהמפגשים היחידים שנשמעים בין "דתיים" ו"חילוניים" (המירכאות הם כי כבר אמרתי שאני שונא להגדיר אנשים) במדינה הם התנגחויות וכסאח – אבל אני לא פה כדי בשביל המדורה המשעממת הזו. אני פה כמו החתול הסקרן שמבקש להתבונן איך מורכבות רעיונית ורגשית פועלת בתוך נפש של אמן.

מקומות נמוכים... כמו התוהו?

שאלתי מנסה להחזיר את עצמי לעומק השיחה.

            כן בהחלט. זה הרושם שנותר. אגב, השם של המגזין שלך 'רשימות-תהו' לכד אותי קצת... אבל אתה כבר יודע זאת. דיברנו על זה כבר בצ'אט.

אברהם, אני סקרן: האם נכון לדעתך לומר שלא פעם אמן שמגיע מהדת הוא בבעיה כי הוא מכפיף את עצמו מראש למגבלות שלא קשורות ליצירה (למשל ההלכה) ושכביכול עוצרות אותו מלהביע את מלוא היצירה שלו רק כדי לשמור על המסגרת? איך אתה רואה את עצמך בדילמה הזו?

            שאלה טובה. תראה, אני אומר לך... אספר לך סיפור: תמיד עסקתי באמנות. ואני זוכר משהו שעבר עלי בתקופה שקדמה לחזרה שלי בתשובה. מתישהו, התחילה אצלי תופעה מוזרה: הייתי יושב לעבוד ולא הולך לי. הייתי מוצא את עצמי לא אחת עומד מול קנבס ריק ולא מצליח ליצור כלום, פשוט כלום. לא היו לי שום מגבלות ויכולתי ליצור מה שאני רוצה אבל ה"חופש" הזה חנק אותי. כשהכל היה מותר שום דבר כבר לא היה בעל משמעות עבורי. מאוחר יותר קצת אחרי החזרה בתשובה, הגעתי לנקודה שבה החלטתי שאני רוצה לעסוק רק בתורה. ובאמת זה מה שעשיתי: ארבע שנים. ארבע שנים רק למדתי. אחרי ארבע השנים הללו שבהן השתקתי לחלוטין את כל מה שהיה לי פעם – את המוזיקה והיצירה והכל בעצם – הרגשתי שאני לא יכול להמשיך ככה כי הרצון שלי ליצור בוער בתוכי עדיין אז לאט לאט התחלתי לחזור ליצור. כשחזרתי היה לי ברור שאני צריך לשמור על המגבלות של ההלכה כמובן אבל להפתעתי דווקא המגבלות שלי עזרו לי. היו לי אנרגיות חדשות ליצור כי הצמצום הזה נתן לי אזור שאני יכול להתרכז בו ולהתבטא שם. מבחינתי האישית? דווקא החומות והכללים עוררו בי התלהבות יתר ליצירה. אני חושב שהצלחתי ליצור והרבה דווקא כי יכולתי לתעל את האנרגיה לשם במקום לבהות בבד ריק ולחפש משמעות בכל חוסר המשמעות שהרגשתי קודם.

הערב שבו שוחחתי עם אברהם היה עמוס עבורי. רק שעה לפניו קיימתי ראיון נוסף עם הסופרת מעין רוגל לקראת צאת ספרה השני 'יער' (שהועלה זה מכבר במגזין שלנו). אני מזכיר אותו כי את מעין שאלתי שאלה דומה, שאלה על גבולות היצירה. מעניין היה לראות את נקודות מבטיהם הכה שונות של שני יוצרים מוכשרים (כל אחד/ת בתחומו/ה). מעין ענתה לי שמבחינתה מגבלות אינן שיקול ביצירה שלה כי לא מקובל עליה למעשה כיוצרת לערב שיקולים זרים למהות היצירה, בעוד שאברהם רואה במגבלות הללו תמריץ ליצירה מכוונת וממוקדת. ייתכן שהשאלה על גבולות ומגבלות איננה בהכרח שאלה תאורטית של אג'נדה, למרות מה שלא יטענו לא מעט אנשים ואפילו היוצרים עצמם. ברמה האישית וברמה של היצירה עצמה כל יוצר לוקח מהעולם את מה שמטפח אותו ובונה אותו כאדם עשיר וכאמן. נדמה לי שאם נניח לרגע את האג'נדות בצד אז זו המנגינה העמוקה יותר בסיפור הזה: העניין האישי. כלומר, אפשר להתמקד עד אינסוף בויכוח תיאורטי ולהתפלפל על קונספטים, אלא שמה שמעניין יותר הוא אנשים. בטח בהקשר של אמנות. כי המכחול והקולמוס בונים חוויות מתוך הלב, לא מתוך אג'נדה.

מבין ממך שלא הצלחת לשרוד בחיים של תורה בלבד. איך זה היה עבורך? ניקוי אורוות?

            משהו כזה, כן. למשך ארבע שנים לא שמעתי מטאל ולא ציירתי ולא כלום. אחרי תקופה ארוכה שבה לא שמעתי כלום חזרתי לזה לאט לאט.

בשיחות מאוחרות יותר שקיימנו אברהם ואנוכי, היה הוא הולך ומגלה אלי עוד טפח או טפחיים מסודות חייו. לאט התבהרה אצלי יותר הדינמיקה של חייו כיוצר וכמאמין והתחדד אצלי התמריץ שהוביל אותו לשוב במלא התשוקה אל יצירתו:

            במידה לא מבוטלת זו המוסיקה שהשיבה אותי, או אם לדייק יותר: השילוב הזה שבין המוזיקה המטאלית שאני אוהב לבין מה שגיליתי בעולם הקבלה שאותו אני לומד.

הוא הקדים, ואז הוסיף:

            עוד דבר יש לי לומר ואני חושב שדיברנו עליו בפגישה לפני שאשכח ושחשוב לי לומר: אנשים בוודאי חושבים שההתעסקות בקבלה זה ההתעסקות ב"אור" או ב"טוב". גם בשבילי זה היה חידוש גדול כששמעתי שעיקר כתבי האריז"ל מתעסקים בלהכיר דווקא את עולם התוהו, את המקור לרע בעולם ואת התיקון של התוהו. זה בעצם מה שהחזיר אותי חזרה לשמוע מטאל. הרגשתי שהקבלה נתנה לי את הפתח לשוב אל העולם אותו עזבתי, ונתנה לי פרספקטיבה חדשה לראות את העבר שבו גדלתי.

שמע יוסי, אולי אלו באמת דברים חדשים שלא דיברנו בפגישה אבל הם הם החשובים לי באמת. אני רוצה שאנשים יכירו את הצד הזה שבמטאל. שהרי, זה הפוך מהסברא ההגיונית: שאדם מאמין ישמע חומרים של חושך ושל אתיאיזם ושל עבודה זרה...? אבל כשיש לך תמונה רחבה של בריאת העולם, של מי שאמר והיה העולם – יש לך כלים גם להתמודד עם זה. כי הרי "מלא כל הארץ כבודו" וגם את החושך הוא ברא.

מוכרח להודות שהשיחות המאוחרות הוסיפו אצלי נדבך על אישיותו של אברהם המאמין והאמן. לא בכדי אברהם לוקח חלק פעיל בהתארגנות "60-ריבוא", שהיא התארגנות של יוצרי שוליים בישראל שהמשותף להם הוא שכולם שבו בתשובה בצורה זו או אחרת אלא שעולמות היצירה שבליבותיהם לא פסו מהם והם עודם שם: יוצרים, מתלהטים, צובעים בגוונים מרתקים של מורכבות רבה גם ובעיקר תכנים הלקוחים מעומקה של התרבות ישראל הקמאית. אולי עוד נשוב אליהם 60-ריבוא ואולי פעם נעשה אייטם גם עליהם.

אז איך בעצם חזרת ליצור? מה קרה שם?

            חזרתי, כי הרגשתי שעם החשיפה שלי לספר הזוהר דברים מסויימים מתחילים להסתדר לי בראש. הדברים שאליהם נחשפתי בזוהר הציתו אצלי את הדמיון והלב שלי התחיל לעבוד שעות נוספות. הרגשתי שאני רוצה לחזור ליצירה וניסיתי לעשות זאת בצורה שתתאים לי ולדרך שבה בחרתי. פה ושם התחלתי לשוב ליצירה, בעיקר קומיקס וציורים.

מה הכי משפיע או מעורר אותך ליצירה היום?

אברהם כמעט ולא מהסס (וכמה לא מפתיע):

            ספר הזוהר. זו ההשפעה הכי גדולה שלי. הכתבים של הזוהר והאר"י והמהרח"ו[3] נותנים לי עולמות תוכן עמוסים ליצור מהם ולצייר אותם.

בספרו הראשון, "הצלם" (בהוצאת אמנות לעם, 2005), יצר אברהם עולם שלם המסופר דרך קומיקס עם עם גוון אפלולי. הקומיקס עצמו הוא סיפור המוגש כרומן גרפי והנובע כולו מקטע קצר הלקוח מתורת האר"י. הקטע עצמו מופיע בדפוס כציטוט בלשון המקור והוא מדבר על הפער השרוי בין עולם הקווים ועולם העיגולים. בעולם של קווים נולד ילד שמתחיל לתהות על עולמות אחרים. הילד הזה רואה מה שאין האחרים, ה"קוויים" כל כך בטבעם, רואים. והוא מתחיל לחפש אחר מה שהוא רואה ומושך אותו.

היצירה הזו, כמו רוב יצירותיו של גיא, היא סוג של אמירה. מבחינתו השיבה שלו אל היהדות קנתה לו ראיית עומק שלא הייתה אצלו לפני כן. לא מן הנמנע שהוא הוא הילד הזה, שחי בעולם של נימוסים והיגיון ומבקש לתת מקום גם למה שהאחרים 'אינם רואים'. במידה רבה יש פה העמדה אפלולית של המציאות והפער. ואולי מחביאה האמירה הזו גם תחושה עמומה של עצב בעיניו של אברהם. עצב על מקומה התמוה של הרוחניות בחיינו כפרטים וכחברה. אותה היכולת האנושית להתחבר למשהו שהיקפו רחב מהקיום החומרי הפשוט. אפרופו עקיצתנו לעניין וכחנות הסרק – זה לחלוטין מתכתב עם כל האווירה הרועשת סביב השיח הדתי-חילוני וסביב ההתנגשויות הכעוסות שהוא מייצר, וזוהי התבוננותו כאדם שחי את אמונתו בעוצמה ומצטער על העדרה בעולם שמסביבו. אדם, שרגישותו הרבה לאינטואיציות אנושיות ניכרת היטב ביצירתו בד בבד עם הרצון להביע אמירה כמעט הייתי אומר "מחנכת" דרך ויזואליות.

כמטאליסט שלא כבתה הגחלת שלו – ניכר שהמטאל הוא ללא ספק סוג של חוט השני השוזר את עולמו של גיא. אבל מה שמסקרן פה הוא שאולי המטאל אצלו מהווה גם סוג של מדיום מתווך בין עולמות התוכן שלו: היצירה והרגש מחד והרצון להעביר אמירה מאידך. לדעתי במטאל זה ניתן להיעשות ואף בצורה יפה כיוון שהמטאל הוא במה שמצליחה (בסוגות מסוימות שלה) להעביר היטב תכנים שהם מיזוג של יסודות סותרים במן הרמוניה עוצמתית.

השיחה שלנו קולחת לכל המחוזות האפשריים כמעט. אני אוחז בתה הצמחים שלי ומוצא את עצמי מדבר עם אברהם על הכל. אפילו חידודי תורה יצא לנו להחליף.

ספר קצת על המטאל בחיים שלך. אילו להקות אתה אוהב? מה מזה משפיע עליך יצירתית אם בכלל?

            במטאל תמיד נמשכתי לסגנונות שיש בהן דמיון רב. עדין אוהב ושומע את Amorphis, ובמיוחד את Tales from the Thousand Lakes. אני אוהב יצירות מלאות בדמיון ואני לוקח את הדמיון הזה ועושה ממנו ציורים.

כשאני שומע את ההעדפות של אברהם אני חושב לעצמי שהנטיה הספציפית שלו לאלבום הזה של אמורפיס דווקא מסתדרת לי טוב. אמנות היא שימוש עז בדמיון ובאלבום הספציפי הזה יש עולם שלם שמצויר בצלילים ובתמונות שגם מעיד על הנטייה הסיפורית החזקה אצלו. כמו כן לא מן הנמנע שהעולם הפגאני על העושר הסיפורי שלו, כי הרי אין כמו הפגאניזם לחולל רוחניות מכל פיסת טבע אפשרית, מותיר רושם בנפש של אמן. ואולי באמת כשנפשות רגישות כמו נפשות אמנים היוצרים מתוך השראה נפגשות בחומרים המוזיקליים האלה, הן יודעות לדלות חומרי גלם לעבודה שלהן.

אחדות או פירוד?

            בעומק שלו המטאל הוא גבול.

גבול?

אני שואל, ומתפלא.

            לדעתי הוא גבול. הוא גם מנוגן כמו גבול (אברהם מסמן לי תנועות חדות ביד כדי להמחיז קצת את המהלך המוזיקלי של הדת' מטאל).

ומה עם בלאק מטאל? אתה יודע שהוא מנוגן בצורה פתוחה ולא סגורה. הסאונד של הגיטרות הרבה יותר פלואידי ולא חתוך כמו דת' מטאל למשל. מה איתו?

            אבל עדיין זה סגנון נגינה שבמהות שלו הוא גבול. גם הסאונד הקיצוני והכבד וגם הצרחות. כל החוויה היא חוויה של גבול ושל קצה. זו לא מוזיקה של מורכבות.

אנחנו לא מסכימים כל כך, אני חושב לעצמי בלב. לפחות לא בנוגע למטאל. החוויה שלו את המטאל שונה למדי ממה שאני אישית חווה. שוחחנו על כך מעט והגענו למסקנה משותפת ששתי ההתבוננויות מעניינות אף כי לא שכנענו איש את רעהו כלל.

בתחושתי – אמרתי לו – ההסתכלות שאתה מציג הן לגבי המטאל והן לגבי האמנות בכלל היא כמו התבוננות מבחוץ: זה להתייחס לחומר כאל תכלית הרוע ואל הרוח כאל תכלית הטוב. לעניות דעתי החוויה הזו מורגשת היטב גם ביצירה שלך עצמה: יש הרגשה שהאמירה היא אמירה של אבסולוטים. למשל בתמונה של האנשים המהלכים על האדמה ופניהם אור המשוך למעלה; במעבה הקרקע הנדרכת חבויה דמות דיוקן של משהו שנראה כמו שטן. כאילו אמרת שהחומר העכור הוא למטה והוא מושך אל הרוע ואילו פני האור של האנשים, כשהאור מטשטש את פניהם לחלוטין למעשה עד שתוויי פנים אין בהם - מעין אנשים כלליים נטולי אישיות או זהות אישית ייחודית – נמשך למעלה, אל מקור האור.

מסכימים או לא – ההתבוננות שלו מעניינת. בתחושה שלי, מעבר להיותה עמידה מבחוץ כמו שהסברתי היא נתפסת אצלי מעט מנוכרת. אולי באמת קשה להכיל בכנות חומרים כה מושחרים בנפש של מי שמבקש תיקון העולם בעצם.

כתבתי כאן פעם על החווייה האישית שלי מהמטאל והיא איננה חווייה של פירוד. בעיני יש פה ריקוד של ניגודים. אני זוכר שכאשר שוחחנו אברהם ואני בשיחות שעקבו לראיון הזה עלה הנושא הזה שוב. הוא מנה באוזני דוגמאות ללהקות מטאל מהעולם הרחב העושות שימוש בתכנים ישראליים "יסודניים" והביע פליאתו באוזניי. טענתי שוב את מה שאני חש בכל עורקיי: אני סבור שהמוזיקה הזו והמנעד שהיא נותנת בנפש הוא רחב מאוד. אני יכול לתת דוגמאות רבות לכמה צימאון יש בקרב בני האדם כולם (מישראל ומהעולם) לשובן של אמת ומשמעות או מה שחלקנו יקראו לו 'אלוהות ונבואה', לחיינו. כמה עצב ושבר יש מאובדן שני אלו באנושות כולה. ואני קצת חולק על כך שההתבוננות במוזיקה הזו צריכה לעבור דרך פריזמה של רע-טוב, שחור-לבן.

            לא בדיוק רע-טוב / שחור-לבן.

הוא מסביר, ומבקש להבהיר:

            חשוב לי שתבין שאני מעריך מאד את מוזיקת המטאל. למעשה, אני חושב שרק היא או מוזיקה קלאסית יכולים לדבר בעניינים שעומדים ברומו של עולם; עיניינים של סיבה ותכלית. תדע לך שזה מפליא אותי ומדהים אותי כל פעם מחדש כשאני שומע מטאל ובמיוחד בלאק מטאל – אני שומע שם ממש עבודת השם מעבר למוזיקה גרידא.

רגע רגע. עבודת השם בבלאק מטאל?! אני כבר בניתי תיאוריה שלמה על התיאור של אברהם את התכנים במטאל כסוג של עמידה מבחוץ, ועכשיו הוא אומר לי הפוך?

למה אתה מתכוון? תרחיב קצת...

            תראה,

הוא ממשיך-

            המטאל והקבלה הן עבורי שני עולמות שיש בהם מכנה משותף: שניהם מתעסקים ברפש, בגועל ובתוהו; שניהם מאד ברורים למתבונן-מטאליסט-מקובל; בשניהם עוסקים בשעות הלילה המאוחרות. זה מדהים ההקבלה הזו ביניהם. לימוד הקבלה פשוט נתן לי תשובות לנפש שלי: למה כל חיי מהיותי קטן בן שש נמשכתי לאופל. למה? עכשיו אני יודע.

מתברר שהתיאור המפריד הוא אצלו האיחוד. שההתנסחות המתרחקת היא אצלו תובנה של שורשים. העיסוק במטאל ובאופל הוא העיסוק ביסודות של נפשו.

הבנתי שייתכן שמיהרתי. התחושה הראשונית ההיא המשיכה להפוך מורכבת כשעיינתי מעט בספריו. אמנם, לא מצאתי שם את ההיתוך שאני כה מחפש, אבל מצאתי שם משהו אחר מעניין ומסקרן לא פחות.

לצייר חידות: כמו לנגן בכינור

            "לנו, כמובן, אין עסק בנסתרות.

עסק אין לנו אבל התפעלות יש לנו. כשנחשפתי לאגדות חז"ל ולסיפורי הקבלה, נחרט בנפשי רושם עז ודחף אותי להוציא את אותה הבערה הפנימית. וכמי שעדיין לא זכה לכלי העיון בפרדס הקבלה, תירגמתי את הלהבה לחווייה חושית – למעשה אמנות."

(מתוך ההקדמה ל"מעשה בראשית", מאת: אברהם גיא, הוצאת מפה – 2006)

הנה, בתמצית מה שדיברנו ביננו.

הספר "מעשה בראשית", הוא סיפור מאוייר של התפתחות אפית – כמעט אבסטרקטית אפילו הייתי אומר – בסגנון שלה, המביאה אל הקורא את הרושם העז שנותר במי שלומד את המסביב של "סוד מעשה בראשית" בקבלה. הספר רווי באיורים הלוקחים רעיונות נסתרים ומלבישים אותם חליפות מאויירות המערבות אורות וצללים ברגישות מומפלאה. בתור חובב אמנות ויזואלית, במיוחד כזו מהצד השרוט של הסקאלה, אני בהחלט יכול להמליץ על כמה וכמה מהאיורים שם ובעיני רוחי אפילו ראיתי איך חלקם מתנוססים על אלבומי מטאל שעוד לא נוצרו. ומי יודע. הספר עצמו אף הוא כמו "הצלם", שזור בקומיקס.

החוברת האחרונה שעיינתי בה מאת אברהם גיא – "יצורי שבע ארצות" יצאה בהוצאת '60-ריבוא' שהוא כאמור ההתארגנות ההיא של כמה חברים ששבו אל חיק היהדות ועדיין עוסקים באמנות מהצד השרוט של המפה. בחוברת הזו יש איורים של יצורים מ'שבע ארצות' המלווים בתיאורים המעוצבים הן בסגנון הלשוני והן בתוכן ובעיצוב – כאילו לקוחים מדפי הגמרא. אני מודה שהשילוב עצמו מסקרן בהחלט וכמנהגו של אברהם – הכל כאן מצויר ומנוסח עם המון מחשבה מאחורי הדברים.

אנשי סוף הכרם

            יוסי, שמע פלא: הקבלה נוספת מדהימה מצאתי בין קבלה למטאל: כתוב באדרא רבא[4] שאלו העוסקים בתורת הסוד הם נחשבים לסוף הכרם: אנשים מזלזלים בהם. גם תחום המטאל תשאל אנשים שאינם מטאליסטיים – זה יישמע להם כמו משהו ילדותי, עניין של ילדים. כשהיינו ילדים שמענו מטאל אבל אצל מבוגרים לכאורה לא שייך כל הסיפור הזה, ולכן המבוגרים מזלזלים בזה. וזהו טיבו של הסוד ושל תורת הסוד: כיוון שאלו הם הדברים העומדים ברומו של עולם, אנשים נוטים לזלזל בהם.

אברהם מתכוון לדעתם של חכמי הסוד שרוב בני האדם נוטים לזלזל בדברים רמי המשמעות. בהקשר של תורת הסוד הזילזול ברור: הדברים נדמים כפשוטים וחסרי ערך מעשי, אלא שחבויה בתוכם אמת נסתרת (סוד) ומפאת חוסר ההפנמה של מהותם הגדולה הנסתרת הזו – מגיעה הנטיה הטבעית לזלזל בהם.

סתם כדוגמה, מביא אברהם את הגראולינג בהקשר של סודות נפש (שזה בעיני קטע מדהים – היכולת שלו לחבר תובנות מפנימיות התורה על עניינים שבאינטואיציה ראשונה נדמה שאינם קשורים אליה בכלל, והופה. הוא מפתיע אותי לחלוטין):

            אתה יודע מה עניין הקול הצווחני – המקור של הגרואלינג? אז דע כי יש מעין "זיווג" (התחברות של המהות בלשון החכמים נקראת "זיווג" – י.ב.ע) בפה האנושי בין החיך והגרון: החיך הוא בחינת החכמה והגרון הוא בחינת הבינה (בחינה בלשון הזו משמעותה שיש משהו בחכמה שאפשר להמשיל אותו לחי - במקרה שלנו למשל - י.ב.ע). כאשר האדם מדבר או שר בסגנון רגיל, מוציא קול מפיו על ידי הלשון המזווגת את שניהם ואז יוצא הדיבור במה שנקרא "ייחוד שלם". אבל, כאשר אדם מוציא מפיו קול רק על ידי הגרון שהוא הבינה ועליה נאמר "דמינה דינין מתערין"[5] (הגראולינג, למשל, המהווה שירה מעומק הסרעפת) אז הוא לבדו פועל ומפעיל על כן רק את מידת הגבורה, בלי הייחוד (=ההתאחדות) עם החכמה. זהו הקול של הגראולינג שהוא מבטא מציאות של פירוד חוסר זיווג שנאה וגבורות.

ובתוכו של הגראולינג הזה? (אני שואל כמצפה למורכבות שעוד לא נאמרה לי):

            אפשר גם לראות אותו כסוג של בקשה ותפילה לייחוד המיוחל הזה בין הבינה לחוכמה.

והאמת שזה נשמע לי. זה נשמע לי מאוד. כי בבדידות הזועמת יש בטח גם זעקה להתחברות. ואולי זו הזעקה וזו משמעותה הנסתרת של הצרחה. אני מוכרח להודות שנושא המשמעות הפנימית מתחיל לחלחל היטב אצלי ואני די אוהב את העניין הזה שדברים אינם תמיד סתם כמו שהם נראים וזהו. אוהב ללמוד את הרובד היותר מוסתר.

יש לך שורת סיכום יא אברהם? תן משהו גדול ומלכד. תן.

            הייתי אומר שמוזיקת המטאל ובפרט הבלאק מטאל מזכירה לי ומקשרת אותי לזמנים של בריאת עולם התוהו (עולם החושך) שהוא העולם שקדם לבריאת עולם התיקון (עולם האור). אני חש שזה בא להזכיר לי מאין מגיע כל העולם הזה, מניין הוא נברא. כי עולם התיקון נברא מתוך שברי כלים של עולם התוהו וצריך לזכור את זה.

*

בסדקים שקטים של המציאות הרועשת אפשר למצוא נשמות גדולות החיות את החיים בעוצמה. לא תמיד מבינים אותן והן בעצמן אינן תמיד מבינות את החיים הרגילים האלה, אבל מה שהמכחול או כלי הנגינה שלהם מציירים או משמיעים – הוא סיפור מרתק מאין כמוהו שאפשר לשקוע איתו לתוך הלילה ללא כל ספק.

לכו וחפשו את אברהם בפייסבוק (Avraham Guy Barchil).

יש על מה.

[1] לפי תורת הסוד אלו ארבעה עולמות שברא האלוה: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. מעין רמות תודעה שונות.

[2] האר"י – רבי יצחק לוריא אשכנזי. אחד מגדולי המקובלים של חכמי ישראל שחי לפני כ-450 שנה בצפת ופעל בה בסה"כ כשנתיים וחצי עד לפטירתו בגיל צעיר למדי (38). חלק גדול מלימוד תורת הסוד המאוחרת יותר מתבסס על כתביו.

[3] המהרח"ו – רבי חיים ויטאל. תלמידו המובהק ביותר של האר"י ובן דורו. היה זה שערך והוציא את כתבי האר"י למעשה.

[4] "האידרא-רבא" היא ההתאספות הגדולה בעבברית: זהו מאמר מספר הזוהר, המתאר את התאספות חבורתו של רבי שמעון בר יוחאי, לשם גילויים של סודות קבלה שלא התגלו עד אז. המאמר מופיע בספר הזהר בתוך פרשת נשא (ספר הזוהר עצמו בנוי כפירוש על התורה שבכתב והוא כתוב לפי הסדר של הפרשות שבה).

[5] בתרגום לעברית: הבינה – שממנה הדינים (כלומר העניינים השליליים והתקיפים שיש בעולם) מתעוררים.