רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Thokkian Vortex - Into the Nagual | סיקור אלבום

מאת: יוסף בן עוז

29-8-2016

אחד עשר שיריו של האלבום הזה של Thokkian Vortex פורשים עולם מנטאלי שלם שלמרות שמורגש הבסיס המשותף היציב המונח בבסיס כל שיריו, הוא רחב היריעה באופן חריג. הסיבה העיקרית היא ככל הנראה הזמן שלקח ליצור אותו: מעל 8 שנים. כשאתה עמל על משהו פרק זמן כה רב אתה מתפתח עם היצירה שלך. הרחבת המנעד המוזיקלי שלך היא כמעט בלתי נמנעת במרווח זמן שכזה. אבל זו לא הסיבה היחידה: במשך השנים הללו ידע ההרכב גם חילופי נשמות במעגל הפנימי שלו עד שנולד האלבום המדובר ולנפשות הפועלות השפעה מכרעת על עיצובו המוזיקלי והאמנותי של התוצר הסופי כידוע.

בבסיסו של Into the Nagual מונחת הפלטפורמה התיאטרלית: האלבום מתכתב בעומק שלו עם סרטי אימה (בין היתר גם חלק מהסימפולים השזורים בו והמהווים תימוכי ברזל לכל החווייה הזו). זו אסכולה המושכת מבחינה מוזיקלית לאזורים של מקצבי רוקנרול בואכה הבי מטאל ולא פוסחת אפילו על נגיעות אלקטרוניקה פה ושם. למען האמת, בלא מעט מחלקיו של האלבום הזה לא נבצרו ממני דמיונות של העולם האמנותי שהגיעו אלי מיצירות קולנועיות מכוננות בז'אנר הגותי/ביזאר בעיקר 'מופע האימים של רוקי'[1] דימויים המסיטים לדעתי את כל חוויית השמע של האלבום מהעמדה המכוננת שהבלאק מטאל מציע אל משהו אחר. משהו יותר מוזיקלי ונגיש. לא בכדי העידה בפני הבסיסטית של ההרכב (סיל ברומר היקרה) שהאלבום לכד לה את הלב כמעט אחרי שתי שמיעות: יש בו יסוד קליט ביותר בהיותו תיאטרלי ומונגש מטבע הווייתו.

מאידך, זהו גם אלבום שיוצריו מושפעים מהקאדר המוביל של סצינת הבלאק הנורבגית של אמצע שנות התשעים המופלאות של המאה הקודמת במילניום הקודם. התיאורים הפייסבוקיים שלהם את עצמם מצביעים על Darkthrone, Mayhem, Emperor כהשפעות אפשריות אבל אני מזהה כאן חותם משמעותי מאוד גם של הרכבים בקצה הרך יותר של הסקאלה החשוכה כמו Limbonic Art (בעיקר).

התוצאה של החיבוק האמנותי את ז'אנר קולנוע הביזאר/גות'/אימה היא גם הכנסה של מוטיבים שאינם בלאק מטאל לתוך המוזיקה. במובהק ניתן לשמוע כאן השפעות של הבי מטאל אה לה mercyful fate / King Diamond ולדעתי יש כאן גם ריפים ומקצבים שללא ספק הזכירו לי את Twisted Sister ואיך לא: Ancient (ואולי אפילו הארדקור, שכה יהיה לי טוב. אבל אולי הגזמתי עכשיו). מעבר לאלו מרגישים קצת השפעות של Winterhorde הישראליים, מן הסתם השפעתו הישירה של אחד מחברי ההרכב (זד) שעודנו חבר מן המניין ב-lineup של Winterhorde הישראלים.

העניין באיחוד הזה שבין אמנות בלאק לבין אמנות רוקנרול-הבי מטאל הוא שאלו הם שני הקטבים של השדה המגנטי, ואכן העבודה נחווית כך: תנועת מטוטלת בין הקצבי למלוכלך; בין ההרמוני למוטרף; בין הריפים הרוקנרוליים לבין הטמפו הבלאק-דת' מטאלי המבליח פה ושם. לייצר עבודה המרקדת בין שני קטבים זו מלאכה לא פשוטה. היא מצריכה חיבור עמוק לשני הז'אנרים עד כדי ראיית ההשלמה שלהם. נפשות שצולחות חיבור כזה הן ללא ספק יצירתיות במיוחד.

גם ההרכב עצמו איננו חדגוני, בדיוק ההפך: זהו שיתוף פעולה בינלאומי שנוסד סביב הפרויקט של הסולן-אושיית-המטאל Lord Kaiaphas מלהקת הבלאק הנורבגית (Ancient (95'-'98. ההרכב עצמו הוא דל בעבודות (יש עוד ספליט מ-2007 למעשה וזהו זה) וזוהי לו למעשה עבודת הבכורה במובנים רבים.

עבורי האלבום הזה היה נחמד, אבל לא הרבה יותר מזה. מבחינתי האישית – הקול של הסולן והתיאטרליות הכללית של ההגשה פחות עבדו. זו סוגה שאני נוטה פחות למצוא בית ללב שלי בתוכה, הגם שאני רוכש לה חיבה מסויימת ויש אף עבודות שהיטו את ליבי ללכת אל תוך תוכן במסע שלי במטאל. אלא שבטווח הארוך אני באמת לא מגיע מהאזורים המשלבים האלו (למעט – אולי – Cradle of Filth ובמיוחד בשלושת האלבומים הראשונים שלהם, שלמרות היותם נוטפים מתיאטרליות על סף הארוטיקה הערדפית – נשאו חן בעיני עד מאוד).

דבר נוסף הוא שכבלאק האלבום הזה ברובו מנוגן בסגנון דיי סגור עם טמפו של דת'-בלאק ולא פתוח (כלומר יותר מזכיר נניח את Limbonic Art, COF's 1st album) בקטעים המהירים שלו ופחות את Emperor או Satyricon הישנים). ואני יותר מתחבר לבלאק יסודי כזה כמו של Emperor או Satyricon או Burzum באלבומי הבלאק שלו ופחות לאחרים.

אולם אחר אומרי כל זאת, אציין גם שבאותה נשימה חשתי שכאלבום תיאטרלי, הסגנון הזה מנוגן פה בצורה מסקרנת, רחבת היריעה ובעיקר מרשימה. דומני שזו יצירה שביכולתה להעשיר את המאזין לה במיוחד לאור אי היציבות המובנית בתוכה והעולה מדו-הקוטביות שמתוכה היא נולדה.

הכניסה לתוכו של האלבום הזה היא אכן הכניסה אל ה-Thokkian Vortex אותו סדק המציאות דרכו גופו השמיימי של המאזין נשאב לתוך מימד אחר, שונה משלנו. מימד של חשיכה בלתי מוכרת.

[1] אחד מסרטי הגותי-ביזאר שהפך במהרה לסרט קאלט. הסרט מתאר את מה שחווים זוג נאהבים עירוני וצעיר – בראד וג'אנט – הנודד עקב סערה לתוך טירה אפלה שהיא מעין עולם טרוף דעת וביזארי לחלוטין: The Rocky Horror Picture Show, written by: Richard O'Brien, Jim Sharman; London, 1975.