חרוזי החיים והמוות.

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Opeth - My Arms, Your hearse

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

29-4-2018

וזוהי השורה התחתונה: אלבומה השלישי של Opeth העלה את הלהקה שלב קדימה בדרך לחקיקתה בסלע כאחת מהבולטות בלהקות המטאל, ולפרקים, כאחת הטובות בהן. שלם כמספר טיפולוגי, עמוק כתחתית אוקיינוס וכואב כסדן הנוחת על קודקוד, לטעמי האלבום הוא היצירה ה-Opeth-ית האבסולוטית.

*

כקדימון לאלבומיהם העתידיים, שיתאפיינו בסיפורי מסגרת, באלבום הנדון Opeth יצרו קונספט בדמות סיפור לירי ומעגלי, בו כל שורה אחרונה בשיר היא גם שורת ההתחלה של השיר הבא, והמעגל נע סביב חיים-אהבה-אובדן-מוות. שמונה שירים, הנבלעים ומתחילים האחד בשני, ההתחלה והסוף מיטשטשים. הליריקה שכתב סולן הלהקה, מיקאל אוקרפלדט, הינה שירה צרופה, לטעמי. אוקרפלדט הוא ליריקן מחונן, המפליא לתאר בדימויים פשוטים אך חודרניים ומפתיעים במקוריותם, את אותן רגשות שכבר נדמו בנאליים ושגורים, את המפגשים הקטנים תחת השמיים הגדולים של החיים בצורה מרומזת אשר חושפת הכל. שורה כמו "Something you said / Eerie circles upon the waters" מהווה דוגמה הולמת.

שלד הליריקה הוא רומנטי, והרומנטיקה המוגשת באלבום היא מיצוי של הסיפור הפנימי המוכר של הרומנטיקה הסקנדינבית הנוגה, אך טמונים בה יתר עדנה וכוח, המקרבים את הקורא/מאזין לסיפור, לאנושיות הבוקעת ממנו, לארציות ש-Opeth מציעה, שאינה באה על חשבון המורכבות המוזיקלית. אף שם האלבום, יש בו כדי להעיד על הלך הרוח או דווקא כרמז לסוף הסיפור, או שמא לתחילתו. הוא רומז למוות, הוא קורץ לאהבה והוא מעיד על אובדן. Opeth מטילים על המאזין/הקורא את האחריות לחבר את הרמזים לסיפור שלם, לחשוב ולהרגיש.

המוזיקה, אווירתית ואכזרית גם יחד. בעוד שהיא מלהטטת בין ריפים על קצה הפרוג ובו בזמן מלאי עוצמה כפי שרק הדת' מטאל יכול לשגר, בין מבני שיר הפכפכים ועיבודים לא שגרתיים, לבין נגיעות מיתרים הקורצות לעולם המלנכולי עד זרא של הדום המטאל, מהדהדת היד המושטת, שמקעקעת את היצירה הזו של Opeth לא רק כנגישה רגשית, אלא גם כיצירה בה המורכבות והארציות הולכות יד ביד, נבלעות בעננים אפורים. עם זאת, מאחר וכבר דובר רבות על סגנונה הייחודי של הלהקה, כעת אני מבקשת להעניק משנה תוקף דווקא לפן הרגשי של היצירות, אם כי אשוב לחלק המוזיקלי בהמשך.

הסיבה בגינה Opeth הצליחה לתקוע יתד בלבבות אוהבי מוזיקה רבים, באופן החוצה ז'אנרים (ואף מתעלה על מלחמות הפרוג), היא הזיקוק הטהור של מפגנים מוזיקליים מעוררי השתאות – כתיבת שיר, הלחנתו וביצועו, והן בשל העומקים הרגשיים שהמוזיקה מתפקעת מהם. אלבומיה המוקדמים של Opeth מתבלטים בהיותם מסע אל תוך נפש האדם, בתוך מבוך מוזיקלי עתיר ריגושים ואמונה במוזיקה, במטאל, ביצירה. Opeth מצטיינים בהעמדת סצנות, תלושות או כחלק מעלילה, חדות וברורות עד כדי להבות המגיחות מהרמקולים. ישנו מימד קולנועי לא מבוטל במוזיקה, הקם לתחייה דרך הצלילים, מצייר עולמות שלמים באבחת משפט או ריף. אותם עולמות בנויים מכיסופים ומערגה, המובילים לאובדן ואבדון – הם מוטיב חוזר ביצירת הלהקה והגיעו לביטויים המיטבי באלבומים הראשונים שהקליטה. באלבום הזה, אותו מוטיב מובלט ביתר שאת, כל ריף גיטרה בנוי מתלי תלים של כאב, באופן המזוקק והטהור ביותר אותו יצרה הלהקה והגיע לשלמות ביצירה הזו. "Demon of the Fall" הוא אולי המרגש בשרשרת שירים מנתצי לבב שיצרה הלהקה לאורך השנים, ובאלבום זה בפרט. כאמור, זוהי מעשיית אובדן, אובדן היקר מכל, ושקיעה, שקיעת השמש והלב, והריצה הזו, שאינה נגמרת ואולי לא תיגמר לעולם, לקראת שיכוך הלב. המילים, הגיטרות, קולו המפרק של אוקרפלדט. הוא יודע לתרגם רגש לצלילים, ולהיפך. זוהי אלכימיה שרק מעטים יודעים לחולל. העצב והזעם של "Demon of the Fall" מפוקקים אותי בכל פעם מחדש. עצמות הדת' מטאל, ידי הדום מטאל, בשר הפרוג, העור הפסיכדלי – הכל מהכל, ארוג בצורה יוצאת דופן, כגוף אחד המתגלה כאישי וכאוניברסלי בו בזמן.

עוד בשיר הפותח והממלא, "April Ethereal", התחושות הופכות מוחשיות ונגישות מאי-פעם, מה שמזניק את האלבום לאהוב ולמועדף עליי מבין הקולקציה לבית Opeth. בעוד שבשני האלבומים הראשונים ניכרו שינויים בסאונד וגישושים אחר החליפה המתאימה, ב – My Arms, Your Hearse הכל מאוגד בצורה הנוגעת בשלמות. נראה היה כי מסלול החיפושים תם והלהקה הבשילה לתוך הזהות הייחודית שבנתה במו ידיה. הסאונד השבדי המובהק התעצב לכדי סאונד כבד יותר, אך נקי באותה המידה – מעין שילוב בין המסורת השבדית לסאונד של הדת' מטאל הפלורידיאני. לעתים עוד נותרת פליאה בדבר הכבדות והאגרסיה שאינן באות על חשבון הרומנטיקה הסקנדינבית, רומנטיקה של יערות עבותים ולילות-עד החופרת עמוק אל תוך בורות הנפש, והעדינות הניגרת מדי פעם מהלחנים, דרך הכובד המוצק הזה, ומשירתו המרשימה בכל קנה מידה של אקרפלדט. Opeth הציגו כור היתוך, בו התערבלו חלקים מתתי-ז'אנרים שונים ומשונים לכדי סגנון חדש, חמקמק ומוגדר בו-זמנית, שזכה לתהודה רבה והעלה את הלהקה לדרגת הטוענים לכס מלכות המטאל (טרם החליטו לזנוח את הסגנון). חלק מהיופי טמון בעובדה שהמוזיקה הינה הכבדה ביותר שניגנה הלהקה, ובכבדות זו מתגוללת קשת רחבה של רגשות, שחלקם אינם בהכרח מזוהים אוטומטית עם הסאונד המדובר.

רגע לפני שהאלבום נפתח בסערה הרמונית, באפקט כמעט גרגוריאני של קולות העולים באבחה, הגשם יורה וקלידי פסנתר ננעצים מטה בכוח משתק. מנגד, הוא מסתיים בצורה פרוגית להפליא, בנעימה קצרה של סולו גיטרה מלודי על רקע קלידי מוג הצצים יש מאין ונבלעים אל תוך עצמם. פן מסורתי נוסף ביצירת הלהקה בא לידי ביטוי בדמות הבלדה האקוסטית המגיחה בכל אלבום: כאן עסקינן ב–"Credence", בלדה העומדת נכוחה במיקומה האבולוציוני בשרשרת הבלדות ש-Opeth מיטיבה להנפיק, אם כי היא חסרה במידת-מה את העוצמה השקטה שישנה ב–"Harvest" או "To bid you Farewell". כיאה ליומרה שבו, האלבום שומר על מתח והתרגשות לכל אורכו, אך גם במצע אחיד שכזה, בוהקות פנינים באור יקרות: "Demon of the Fall" שצוין לעיל ו – "The Amen Corner" הנפלא, שניהם מעוצבים ברוח האסתטיקה ה-Opeth-ית המובהקת – כבדות לצד רוך, מלודיות משתקות ביופיין ופואטיקה זכה, לצד ביצוע מהודק ומדויק. שניהם משרטטים את המסלול הישיר לכאב, אם בפשטות לירית משתקת ואם בשעטנז המטאלי העתיר כל טוב, ומכאיב כמעט כמו היופי בכבודו ובעצמו.

אופת' הגיעה באלבום זה לפסגה, לשיא שלא ישוב על עצמו, בו להקה העומדת על סף תהילת עולם רוקחת את המיצוי המיטבי של סגנונה, ויותר מכך, יוצרת דיוקן חדש וחושפני של דיוקן האמן כאדם שבור לב.

*

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2008, תחת שם העט Jobst.