כבשחר העולם

עתיק יומין

בפברואר האחרון יצא לאור Ensorcelled, אלבום הביכורים של פרויקט בלתי מוכר כמעט ושמו Khaos. מאחוריו עומדת N.Khaos (נועה ארצי): המוזיקאית, הווקאליסטית וה-master mind שמאחורי הפרויקט כולו. אמנם פרוייקטים חדשים צצים תדיר, אלא שעולל זה שבקושי חגג חודשיים משעה שהתנתק מחבל הטבור של אימו יולדתו הינו בוגר מאוד ברוחו; בוגר אמרנו? עתיק, יותר מתאים פה.

ראשית, ההקלטה והמיקס לאלבום הזה משתרעים על פני חמש השנים בין 2016 ל-2021, כשנתיים לפני שבכלל יצא אל העולם. אך גם כאן לא נמצאת ההתחלה. השירים עצמם הולכים עוד אחורה בזמן. את מניין שנות ההבשלה שקדמו ל"לא מותר האדם" למשל (השיר השלישי באלבום) קשה לאמוד במדויק; המילים והמוזיקה, כך מעידה היוצרת,[1] אמנם נולדו שניהם באבחת קולמוס פתאומית אחת ב-2008, אלא שלידתם עצמה חתמה תקופת חיים ארוכה, עמוסה וקשה ושמתוכה הם נולדו.

אבל קו הדם הולך עוד אחורה משם.

מקורם התנ"כי של שמו ומילותיו של השיר (העבריות במקורן) מרפררים ולא בטעות לספר קהלת, המיוחס לשלמה המלך. העניין של היוצרת במקורות עתיקים (ובמיוחד מלכותיים מעין אלו) הוא אחד ממאפייניה הבולטים של יוצרת זו המצטיינת ברוחב יריעה בלתי נתפס כמעט בכל הנוגע לעולמות הרוחניים של קדמוני תבל. סבל החיים המשעבד ביחד עם הגותם של מלכים – הם שני קטבים משמעותיים אצל היוצרת הזו שחשיבותם מכרעת להבנת כל האלבום הזה והאיחוד שלהם ביצירה הזו הוא הסיבה לפתיחה של הסיקור הזה: מדובר בשיר שהינו אבטיפוס. יסוריי-העבד שהובילו ללידתו מחד ואצילות-המלך אליו הוא שואף בכתיבתו מאידך הם-הם שני היסודות עליהם מבוסס Ensorcelled מתחילה ועד סוף, והם מרקדים בתוכו כמו שני קטביי-מגנט בהשלמה והפרדה לסירוגין.

כדי להבין את אלבום הביכורים הזה צריך קודם כל להבין את הריקוד המשותף הזה: מלכות/חירות שהתלבנה בכור המצרף של השעבוד והיסורים. מנקודת המוצא הזו נכון לעמוד על יתר ענפי היצירה.

פה המקום להניח גילוי נאות מתבקש: נועה ארצי היא כותבת מן המניין אצלנו ברשימות תהו. הבעיה התחילה כשהתברר לנו שמלבד היותה כותבת מעולה היא גם מוזיקאית מעולה, וזה שם אותנו בברוך לא פשוט. לאחר מחשבה החלטנו שאנחנו (טל עידן ויוסי בן עוז) רוצים לסקור את היצירה שלה מתוך הריספקט וסכין המנתחים שאנחנו רוכשים לכל יצירה שעולה על המזבח שלנו בתהו.

המוזיקה

מרבית הבלאק הנוצר בארץ בימינו טבול בת'ראש או ב-דת' מטאל ומהפוזיציה הזו הוא מנוגן. הסוגה הפרימיטיבית היא ההשראה העיקרית שלו ויוצרים רבים הולכים בתלם הזה. ברם, לא תמיד אלו היו פני הדברים. אי אז בואכה המחצית השנייה של שנות ה-90 במאה הקודמת, כאשר הסצנה המקומית רק החלה להזדקף על רגילה וללכת בצעדים בוטחים יותר, תקופה בה אחרונות הלהבות שאפפו את הכנסיות בנורווגיה החלו לדעוך, קנה לו הבלאק המלודי עתיר הקלידים ("אמוציונאלי" כפי שכינו אותו מעטים באותם הימים) כאן אחיזה איתנה. להקות כמו Enochian Key, Enormity, Grimoire, Bishop of Hexen, Lehavoth  בראשית דרכה, ובהמשך Dalmerot’s Kingdom ו – Winterhorde. חלק מלהקות אלו בלטו לטובה (יש לציין את Azazel ו – Bartholomeus Night), אך ככלל התפוגגו מרביתן אל תהום השכחה ולא הצליחו להותיר מורשת משמעותית. הגישה המלודית בטבעה מאפשרת חופש מוזיקלי גדול יותר מאחותה הבוגרת, המחוספסת וה-"פרימיטיבית" יותר, ודומה כי חופש זה היה בעוכריהן של אותן להקות: השאיפה למצות את יתרונות הז'אנר במקביל לניסיון עיקש לשמור על מקוריות ולא למחזר לעייפה צלילים קיימים, הולידו יצירות שבמרחק הזמן לא הצליחו להתעלות על מחסום הבינוניות. למאפיינים אלה יש להוסיף את ההיבט הטכני של ההפקה: זמינותם הדלה דאז של אמצעי הפקה ראויים, שכשלו בניסיון להעניק למוזיקה שלהן את מלוא העומק שייתכן והיה חושף בה רבדים איכותיים יותר.

כך או אחרת – במרוצת השנים, הפנתה הסצנה הישראלית עורף לתת-הז'אנר הזה וכיום מעטות הן הלהקות המייצרות מוזיקה בסגנונות מלודיים יותר ומצליחות להחזיק את העומק והאפלה של הבלאק מטאל. בארצנו, מי שמנגן את המטאל שלו מלודי יותר, בד"כ מנגן אותו מחוץ לכתליו החשוכים של הבלאק. Ensorcelled מביא בכנפיו משהו אחר לחלוטין: ההשראה שלו היא Arcturus הרבה יותר מאשר Gorgoroth או Dark Throne אם לדבר רגע בצורה סכימאטית.

הבחירה בנתיב המלודי היא בחירה מעניינת כשלעצמה. מהיכרות אישית יכולים אנו להעיד כי היוצרת מגיעה מתוך עולמות בלאק מאוד אפלים המעוררים בה השראה. מעבר לז'אנר הפרימיטיבי מושפעת נועה גם ממוזיקה נקיה מעולמות ה-Neo-Folk וה-Industrial. דומה כי האיזון הזה ניכר גם ביצירה שלה: אפשר כמעט לומר שהבלאק באלבום הזה מייצג את הייסורים והשעבוד ואילו החלקים המלודיים יותר את היסוד המלכותי שלו, בדמות השאיפה אל היופי והאסתטיקה של העולם הנשגב – מונח שהפך זה מכבר לנטע זר בימינו, עד שנהיה אסור להגיד שדבר מה מתעלה על דבר אחר. האיזון הזה בא לביטוי גם בהפקה של האלבום, ובהקשר שהזכרנו למעלה (הפקה גרועה מידי כמלכודת שמסכנת יצירת בלאק ראויה). באלבום הזה ההפקה מאוזנת לעילא ולעילא. כל כלי מקבל את הנפח והעוצמה הראויים לו ומבלי ליפול לא למלכודת של הפקת דת'קור מלוטשת, סינתטית ומעוקרת מכל רגש (שהייתה מחוללת כאן נזק עצום), ולא למלכודת של הפקת lo-fi מלאכותית ואנמית, כזו שקוברת חלקים נכבדים מהמוזיקה ברעש לבן מהסוג הגרוע – תפל ובנאלי.

כאמור, קטעי מלודיה משובחים וראויים לשמם, שאינם מתנחמדים או אפויים עם כמות נדיבה של סכרין פופיסטי הם נדירים במחוזותינו. המלודיות של Ensorcelled רחוקות מאוד מהנקודה השפלה הזו ובכך יתרונן. אין מדובר ב-fillers המשמשים כשפכטל לאיטום חללים מתים בתוך השירים או למרוח את הזמן בהפוגה מהמטאל; אלו הם קטעים שהולחנו בקפידה רבה, הבנויים כקונספטים מלודיים מבוססים ומוצדקים מוזיקלית ולירית כאחד השזורים אל תוך השירים. מילות השירים מתכתבות בהרמוניה מדויקת עם המוזיקה. כך למשל בשיר השיבה, הפתיחה המלודית הנעימה בנויה כמו הקשות על קסילופון או גלוקנשפיל; ולא סתם קסילופון – כזה המשמש למשחקם של ילדים. ואכן השיר עצמו הוא שיר על השיבה אל הבית, אל מחוזות הילדות, המהולים בקצוות של טוב ורע. השיר עצמו טעון פיצוח, כמעט כמו כל הליריקה של האלבום הזה. ייתכן שהסיבה לכך היא שהאלבום הזה הוא במובן מסויים מאוד אישי עד שמי שמאזין אליו כאילו מאזין לרחשי הלב של היוצרת, שמעצמה חשה שעליה להצפין אותם, לפחות קצת.

ההתאמה המוזיקלית לתכני השירים אינה נעצרת בגבולות השיר הבודד אלא מתרחבת היא וחופפת על כל האלבום עד שכמו ביצירות של בורזום (לדוגמה), צריך לשמוע את האלבום הזה כחטיבה שלימה בכדי לספוג אותו כהלכה. 'השיבה' שהוזכר כאן לא באמת מסתיים בסופו אלא רק בסוף האלבום. או מוטב לומר: השיר הזה מסתיים ולא מסתיים גם יחד. הוא בנוי כמלודיה השבה אל נעימת הפתיחה כשבחלקה האחרון היא דועכת אל תוך הפרולוג של כל האלבום –first snow. שלג ראשון זה הוזכר במילותיו של 'השיבה' כחלק ממוטיב הקור השזור בו לכל אורכו. אלא שכמו היוצרת כך האלבום על כל שיריו, על כל תוויו ומילותיו – כלום פה זה לא סתם; שלג זה הינו מוטיב חמקמק: ב'השיבה' הוא שלילי אך בפרולוג הוא חיובי בתור קסמו של הטבע. חיוביות המזכירה את הפתיחה המוזיקלית של 'השיבה' בזכות צלילי הקסילופון המעוררים במאזין אסוציאציה של רסיסי קרח הנופלים על פני אגם קפוא.

המאזין הקשוב יבחין כי הנעימה הסוגרת את האלבום דומה בעצם לזו הפותחת אותו, וייתכן שלא בכדי: התחלה אל סוף וסוף אל התחלה; רע אל טוב וטוב אל רע; העולם הוא מעגל אינסופי וככה מנוגן גם האלבום הזה – סגירת מעגל, אולי אפילו סיפור פנימי, שהמילים והמוזיקה האניגמטיים מספרים תמיד, למי שרק יוכל להעמיק ולהבין.

שלג וקור הם לא בדיוק מוטיבים שהמדינה שלנו משופעת בהם כל כך. מאלו יש הרבה יותר באירופה, ובאמת נראה קצת כאילו כל האלבום הזה הוא במהותו מאוד אירופאי. הכל כאן – מוזיקה, האמנות גרפית והמילים – משרים תחושה שהאלבום הזה מתאים הרבה יותר למי שנפשה ונשמתה אינם מכאן אלא הגיעו אלינו מהפיורדים של נורווגיה, או מקום אחר דומה לזה. נועה אמנם אינה מהפיורדים אך כל מי שמכיר אותה יודע יפה: יוצרת זו כל כולה מבעבעת את העמדה האירופאית ועוד זו הטראדישיונאליסטית, לא סתם. מסיבה זו אלבום זה נוטה שלא לעצבן שכן אין הוא מתריס בזרותו. אלבומים אירופוצנטריים המיוצרים בתל אביב החמה על כפכפים וקפה שחור עם הל מעצבנים בעיקר בגלל הצרימה של הניכור לעמדה העצמית של היוצר (עליה נכתב לא פעם כאן ברשימות תהו), וזאת מעבר לכך שיצירה ישראלית המתיימרת להיות אירופאית כמעט תמיד תישאר "ליד" ביחס ליצירה שמקורה שם. הכיוון העברי, הבולט אף הוא באלבום הזה, לא מנסה אפילו להסיט את המהות האירופאית שלו. נוכחותו כאן משרתת את הדגשת את המלכותיות הנובע מין המילים, וזו תכליתו. קוריוז בהקשר הזה הוא ה-ר' המתגלגלת של נועה, בחלק מהשירים (בעברית דווקא) שאולי יש בה קריצה מסוימת אל ההגיה התקינה של העברית ("כמו פעם", טראדישיונאליסטי) או שמא דווקא לעגה הגרמנית האוסטרית.[2]

כל הסיפור מוביל בסופו של דבר אל ליבה של היוצרת: באלבום ביכוריה מתגלה הסולנית-היוצרת כמלכה שעברה תקופות אפלות בחייה ועתה, בממלכתה שלה, היא כמו שהיא באמת ואולי כפי שהייתה תמיד: מלכת כל הטוב והרע. בידה אומרת הן ובידה אומרת לאו. אין היא בזה לייסוריה או נוטרת טינה למקור עינויה, היא פשוט מושלת בהם, לאחר שאלו פיסלו את דמותה הרוחנית בלהבות הקושי והסבל. בנקודה זו ממש התחוורו לי כמאזין מהותן הנשית היצירה והיוצרת.

נשיות אצילה

אפשר לומר שהאלבום  הזה הוא בלאק המנוגן כולו מעמדה הנשית, אם כי לא הפמיניסטית. ההבדל נעוץ ביחס של היוצרת אל המסורת האנושית (Traditionalism) שהינו בבירור יחס חם ואוהד, בניגוד לעמדה הפמיניסטית העכשווית הנובעת מתוך מרי במסורות העבר הנתפסות לא פעם כחלק ממבנה הנחשב שנוא. ב-Ensorcelled נועה נחווית כמו Brunhild, האוהבת וזועמת כאחד. הווקאלס שלה (במרבית החומרים פה) הם תמהיל של צווחות מקפיאות דם ביחד עם קטעי spoken. אם אמרנו נשיות דומה כי עלינו לדייק: נשיות צפון אירופאית, הוא מה שרצינו באמת לומר.

מנקודת המבט הנשית הזאת, השילוב בין העברית והוויקינגיות שהזכרנו קודם מקבל פרספקטיבה נוספת: אין בעצם סתירה מוחשית בין השניים, חרף השונות התרבותית. ההכלה הנשית נחשפת ככוח מייצב כאן. ככל שמאזינים לאלבום הזה יותר הוא הולך ונחווה כמו התפקעות של עולם רגשי עשיר ומלא אורות וצללים כאחד. זאת יציבות שמושלת גם בטמפרמנט של האלבום: הוא עשוי ללא חת וגם מגיע ממעמקי הנפש, תכונות שלא תמיד הולכות ביחד. העולם מלא ביוצרים בינוניים הרוקחים יצירות מוזיקליות שבאמת נעשו מתוך כנות וחוויה אישית עזה, אך הן מפספסות בענק מבחינה יצירתית, למרות חומרי הגלם המנטאליים הנכונים שמתוכם הם נובעים. האהבה מקלקלת את השורה כנראה. פה, לעומת זאת, זה לחלוטין לא המקרה. היוצרת אמנם סוערת כתהומות הים אך ביצירה עצמה אין התמרחות והשתפכות בלתי מובנים, אלא מבנים מוזיקליים שנכתבו ונוגנו היטב-היטב. המרקם המורכב הזה, שבקושי רב הצלחנו לאחוז אותו בסקירה זו שלפניכם, הוא המציאות בעצמה. כמו שאיפה ללכוד איזה ביטוי מוזיקלי של משהו שנחווה כמו שחר העולם, ובמובן הקטן של אלבום מטאל נראה שזה עובד היטב.

דומה כי פסגה גבוהה מאוד העומדה כאן לעצם הפרויקט הזה. מכאן ואילך עלול מבחנו האמיתי להיות מבחן ההתמדה. לא במובן של אמריקן איידול; אין הציפיה שיבריקו לנו את העיניים מלחות; ממילא הרי אין למוזיקה שלנו את הדינמיקה של הפופ והיא לא מחפשת שיא הרגש. אבל ציפייה להמשך היצירה עצמה יש ויש. ציפייה להעמדת אלבומים שהמוזיקה היא היסוד המכונן שלהם, שההרמוניה בם היא משהו שחשבו עליו באמת, ושאינם רק הוצאת אלבום לשם הוצאתו בלבד. בהכירי את הפרסונה היוצרת דומה כי חשש זה הוא רחוק ביותר, ואם כך אני תקווה לשמוע רק עוד חומרים ברוח הזו.

טל עידן ויוסף בן עוז
אדר-ניסן, ה'תשפ"ד
(מרץ-אפריל, 2024).

[1] מתוך עמוד הפייסבוק של הפרויקט (קישור).

[2] בזמנו בלטה הגיה זו בנאומיו של היטלר, עד שכמעט והפכה לסימן ההיכר שלו.