אצילות כנתיב של בלאק מטאל

לא ידענו שאפשר לעשות ככה בלאק מטאל:

העדרם הבוטה של תופים בכל היצירה כולה, ולא רק העדרם אלא אף החלפתם אחר כבוד במכונת תיפוף אלקטרונית; ההדהוד הפשוט, כמעט אפשר לומר 'הצפוי' כל כך של הסאונד הן בקולו של הזמר והן בנוזליות של הגיטרות שהיא משוחה-מרוחה כמו שנהוג בבלאק, ובה בעת גם מדויקת; החזרתיות הכמעט מתמטית של הפראזות המוסיקליות לכל אורכו ורוחבו של האלבום, ועקב כך גם אורכם הבלתי מוסבר של השירים, המלאים עד תום במחזורים בלתי פוסקים של אותה הפראזה או השתיים היחידות שמהן מורכב כל שיר ושיר כאן, חזרתיות שהסיום שלה לא מתבקש ואף לא מפתיע כאחת;

ובעיקר: הפניית העורף הסגנונית לכל מחול הטירוף הנורבגי המושך אל הפרימיטיביות כסגנון מכונן והמאפיין כל כך את הסאונד שהתפתח בבלאק מטאל המגיע אלינו מארץ הצפון, ושהאלבום הזה לא רק שאינו נשמע לו, הוא אף מנוגד לו בכמה וכמה מובנים.

כמעט כל הסיבות להתרחק מן האלבום הזה הן בדיוק אותן הסיבות לאהוב אותו.

*

ובכל זאת: מה אמרנו כאן עכשיו? שיקולים טכניים?

שמא כל אלו ואולי עוד חופן-חופניים של הבחנות טכניות חשובות והבהרות נוספות, הן הן אלו שגורמות לחום המתפשט בכל הגוף למשמע היצירה המופלאה הזו? האם אנחנו מאמינים לעצמנו כשאנחנו אומרים שצירוף נסיבתי של פרמטרים טכניים יכול לבדו להיות המחולל של תעצומות נפש כאלו?

אילו הייתה התשובה 'כן', אפשר היה, תיאורטית, לעצור את הסקירה פה בדיוק.

לכל היותר להוסיף עוד איזו פסקה אחת או שתיים ולחוג עוד טיפה סביב נקודת המרכז של ה'סטרוקטורה המוסיקלית' של היצירה; לדמיין, כאילו שזה העיקר כאן: שניואנסים של שיטה או טכניקות הם אלו אשר מפיחים חיים בבשר ובעצמות, והם אלו אשר מפוצצים יצירות מוסיקליות אל עבר מצב צבירה אלמותי שתופס את ליבו של המאזין להן לנצח, עד הקבר ומעבר. ולא סתם יצירות מוסיקליות, כי צריך לזכור: אנחנו עוסקים במטאל. ז'אנר אשר יצירותיו המוסיקליות רועשות במיוחד בבסיסן וכאלו המשחקות עם חבילת קלפים שמראש מתוכננת להיות בלתי-נעימה מבחינה מוסיקלית, לפחות כחומר גלם.

צריך פעם להקדיש איזה מאמר על הדיסוננס הזה: העיסוק המוצהר של המטאל בחומרי גלם שפלים במהות שלהם כדי לייצר מתוכם ואיתם אסתטיקה אחרת, אלא שלענייננו, די יהיה להדגיש את הנקודה החשובה לנו בהקשר של האלבום הזה: 'לא המפרש נוהג בספינה כי אם הרוח', כמאמר המשורר.

נקודה זו מפקיעה את כל הסקירה מהשדה היבש של הטכנוקרטיה, ובאחת אנו מתחילים ללטף את הנשגב בידיים חשופות. היכולת של האלבום כיצירה שלמה - להעביר אל המאזין את הסיפור האנושי המניע כמעט כל אדם, היא הנקודה החזקה ביותר שתעזור לנו להבין מה קורה פה. לפלס לנו שביל אל סוד קיסמה של אחת מהיצירות הנאצלות של הבלאק מטאל.

Minas Morgul הוא אלבום מכשף מפני שהוא מציע חוויה שהולכת ונעדרת מתוך האמנות העכשווית: החיבור אל הסיפור הגדול של האנושות. עם גוויעת הרעיון האלוהי באירופה של המאה ה-19, הלכה היבשת וצנחה אל תוך עידן אפרורי. הסיבה המכוננת להתלכדות האנשים יחדיו, החיבור שלהם כחברה, הלך וניטשטש. במות האלוהים נקברה גם הסיבה להיות מאוחדים, והאינדיבידואל הפך לעיקר חיי האדם. מבחינות מסויימות הייתה בכך בשורה של חירות אישית ושחרור מכבלי השעבוד החברתי; אך לכל דבר יש מחיר, ומחירה של האינדיבידואליות הוא הבדידות ואובדן הערך.

ביצירותיהם, מחזירים Summoning במילים ובמנגינה שאיננה פילרית-מתנחמדת-משעממת, אלא לחן עמוק ומשמעותי, את כל הסיפור האנושי שהיה נחלת הקדמונים: סיפור על ממלכות עצמות ממדים ומפוארות מכל בחינה, מקדשים אשר ראשם בשמים, יצורי שמים המבקשים את ליבם של בני הארץ התיכונה, את הקשר החי וההרמוני שכל בן אנוש מבקש בכל מסע שהוא נוסע בו - הקשר אשר ישיב לתחיה את החיבור בין כל חלקי המציאות.

תחת שמים חיים שכאלו, גם מלחמה ומוות אינם נוראים כל כך כבר. נושאים הם בחובם את הקשר האלמותי והחי בין כל קורות האדם כולם, כך שחוט השני של המשמעות נותן הוא כוח להתעלות מעל כל מכשול, להתגבר על כל סבל.

זוהי כמעט הליבה הפועמת של המשמעות הקלאסית והיסודית ביותר של האמנות: היכולת לזהות ביופי העולמי, את הפשר לכל הסבל, את התקווה. מבלעדיו, היה העולם רק מסע שפוף ודחוס אחד וארוך בתוך הגיהינום; העולם עצמו הופך היה למן אלוה חסר פנים, בלי קול ובלי חמלה, העוטף את האדם מן הרחם עד לקבר מבלי תת לו אור לנשום ממנו. וכך - בדיוק לפי מיטב המיתוס המודרני של טולקין - בנוי האלבום הזה:

זהו מסע אפי של חיפוש אחר מה שנלקח ואיננו עוד. וכמו כל חיפוש, ההתחלה היא השבירה: Soul Wondering, הוא פתיח אינסטרומנטלי העולה לאיטו ומתעצם. תחילת התנועה היא השקט, מנוחתה של הנשמה, אלא ששקט זה מזוייף הוא שכן מחביא הוא את האובדן, ועל כן המוסיקה מתחילה לדבר היכן שהמילים מסרבות עדיין לצאת. היכן שיש תנועה, אין מנוחה. בסוף הפתיח מעפילה העוצמה של המוסיקה אל פסגתה ובאחת מתרסקת המנוחה והמסע מתחיל: המילים של השיר הבא מילותיו של טולקין הן, והן סתומות וחתומות, ובכל זאת: משהו בתוכן מאוד מובן.

המסע הוא תנועת נפש בכל הרבדים של החיים: מלחמה וחיפוש, אהבה ונצחון, דם ודמע משמשים בו תדיר ובערבוביה. המאזין לאלבום נזרק באחת אל עולם אחר, שכשמפסיקים את המוסיקה נדמה כמו חלום. לשעה קלה אחת, אתה אינך בגיהינום עוד. או מוטב לומר: גם אם עודך בגיהינום, אתה הוא המושל בו וגורלך שב והיה בידיך. גילית את המסע, את המנגינה המשחררת מן הסתמיות ומפריחה אותה במשמעות.

מובחן בסגנונו הייחודי, הפך האלבום הזה לפסגה משל עצמו בתוך הבלאק מטאל, הרבה יותר משעשה ההרכב באלבום הראשון, המעולה כשלעצמו. דווקא בהתרחקות שלו מן הסדר הכאוטי שהיה הבון טון הנורבגי של הערעור על הטוב והנינוח בחברה האירופאית, הלך הסגנון האוסטרי הזה למקום אחר וכבש לו עמדה עצמאית ועשירה משלו. פתאום התברר כי הכמיהה אל שובה של האצילות, היא מרד. מחזיקה היא בתוך הבטן את ההבנה הברורה שהטכנוקרטיה החומרית שהיא החיים של כולנו, המרדף המעייף אחר יעדים תפלים של כסף ושגשוג כלכלי, מבלי שתהיה להם משמעות המחברת אותם אל החלום והתקווה הפנימית, אל האהבה והשנאה של האדם בחייו, כל זה אינו חיים. לא באמת. זוהי קרוב לוודאי אחת היצירות החשובות ביותר בבלאק, משום שהיא הצליחה לתרגם באופן כמעט מושלם - אצילות ואסתטיקה עדינה לתוכן בלאק מטאלי מובהק, ובכך העשירה את הז'אנר עם מעין אלטרנטיבה אנושית לסדר העבש והמכאני של החיים המודרניים.

האלבום הזה מציע גם מפלט מהריקבון האנושי של הבכיינות הבלתי פוסקת על הקשיים היומיומיים. זהו אלבום שכל כולו עולם קסום משל עצמו, ולא דבק בו מאומה מן הרפש של האמנות הנוכחית שיש מי שכינה אותה "כת של כיעור". לא נמצא כאן שום טריק של אצבע משולשת או בוז משום סוג שהוא. לא משתנה המוצגת כפריט אמנות במוזיאון ולא עטיפות אלבומים מעוררי פלצות של מסור חשמלי עם שיירי גופת אדם על שיניו, כמיטב מסורת ה-Gore האמריקאית למשל. מה שנותן האלבום הזה הוא בפשטות הזדמנות למצוא את עצמך בתוך הסיפור הגדול של האנושות, מחדש.

בשיר השמיני של האלבום - Dagor Bragolach, מצפה הפתעה נעימה. מפאת קסמו הרב של האלבום והנעימות המדהימות שמתוכן הוא מתנגן, קשה להבחין שלמעשה שיר זה אינו עושה שום שימוש בגיטרות אלא בתיפוף וקלידים בלבד.

השיר עצמו עוסק בקרב עקוב מדם, וההליכה אל שיר מלחמה מטאלי שמנוגן ללא חותמת הזהות האלמנטרית ביותר של המטאל - הדיסטורשן - היא כלשעצמה בחירה מסקרנת במיוחד. כל בחינה כל ניואנס שניקח, משיב אותנו אל אותה ההתרשמות: האלבום הזה, היה ונותר, Pontifex: בונה גשרים - כינוי שניתן בעולם העתיק למלכים שנחשבו חצי אלים עוד בחייהם, שכן היו הם במלכותם הגשר בין העולם העליון לעולם התיכון, והשפיעו שפע וחיים על ממלכתם בזכות נשמתם הנשגבה אשר מקורה אלוהי. יצירה יחודית, אשר אינה נשמעת לכללי המשחק המטאליים הסטנדרטיים, ואינה מרכינה ראש בפני חוקים שנכתבו לפני שהיא הופיעה.

מבין שלל אלבומי הלהקה המיוחדת הזו, זוהי היצירה המאוזנת ביותר: יש בה תמהיל מדויק של רכיבים מטאליים עוצמתיים עם רכיבים מלודיים רכים. באלבומים שבאו אחריו, הורגשה נטייתם הגוברת של זוג המוסיקאים (פרוקטור וסילניוס) ללכת אחר הנעימה המלודית יותר ויותר. עם הזמן נשחקה העוצמה המטאלית ופינתה את מקומה למלודיה עד שהאיזון העדין ההוא הופר למעשה, והתוצאה הייתה שהאלבומים המאוחרים יותר של הלהקה כבר לא השיגו את הרום האסתטי שנחל Minas Morgul בימיו.

זאת ועוד: המלודיה שאיפיינה את האלבום שלפנינו הייתה מלודיה מלכותית עד לשד עצמותיה, ושיקפה נעימה שלא מנסה להיות שיר קליט, אלא קטע אינסטרומנטלי המנוגן בזרימה שמזכירה קצת פיוטים או שירי מארש: מבנה אפי שהתוכן שלו מכתיב לו את הקצב, ולא ההיפך. באלבומים המאוחרים יותר הובחנה אט אט נסיגה של המלודיות בהן נעשה שימוש ממלודיות אפיות ועוצמתיות, למלודיות עממיות יותר, המעוררות באדם תחושה סוחפת של קצביות. במילים פשוטות, כמה צעדים מאוחר יותר, ובמיוחד לאחר האלבום החמישי - Stronghold, הורגש כי Summoning הולכת לכיוון של בלאק מטאל "פולקי-כפיים", הגם שנותר איכותי ועשוי היטב וברמה גבוהה לאין שיעור מהרבה מאוד יצירות פולק-מטאל מן הדרגה הנחותה יותר שנשמעות כמעט כמו אגדו פולק מטאל בבריכה באילת.

זוג המוסיקאים שחוללו את הפרויקט הזה היו חלק מהסינדיקט האוסטרי של הבלאק מטאל, מן מעגל אפל של חבורה יוצרת שאיפיין סצינות סגורות שכאלו במקומות רבים אחרים בעולם. המנעד שהופק מן החבורה האוסטרית היה רחב ומעניין ובתוכו תופס חלק נכבד למדי האלבום הזה וההרכב הזה בכלל.

במבט לאחור, היצירות המאוחרות יותר של ההרכב מותירות טעם חמצמץ של אכזבה בשל התרחקותן מן הקו האסתטי הקלאסי והפחות נגיש של ראשית ימיהם, ועם זאת משהו מן ההילה ההיא עודנו חי. הבחירה שלהם להיוותר הרכב אולפנים בלבד אף היא יפה להם, שכן יצירותיהם, כך נדמה, אינן בנויות לשילהוב המונים בבמות של לייב, וכוחן יפה להן במקום בו הן פועלות את פעולתן המרבית: בחדר חשוך, עם אוזניים פקוחות ולב קרוע לרווחה.

*
יוסף בן עוז
חשוון ה'תשפ"א
(אוקטובר 2020)