צער העולם כמרקחה

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Antimatter – Planetary Confinement

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

26-1-2018

Weltschmerz משמעו בגרמנית, 'צער העולם' – מעין תחושה פסימית (ורומנטית משהו), אף ההבנה כי המציאות החומרית אינה ברת הגשמה, כפי שמצווים המחשבה והרצון, וגם עצבות כפשוטה. אותו משא כבד, שחור ואפור, אשר נח על כתפיהם של מיליוני דמויי אטלס, לא רק במרחבי הטריאומוויראט הגרמאני, אלא גם הרחק מעבר לו. אי שם מעבר לתעלה, בבריטניה ובאירלנד, שני חלקיה של Antimatter יוצקים תבנית המהווה נדבך נוסף למבט על העולם דרך עיניים כבויות.

מוזיקלית כמו גם תמטית, מספר בלתי נתפש של יצירות ניסו להביא, או הביאו, לתודעתנו את חיינו הקטנים בעולם האפור. אם כך, מה מבדיל אלבום זה מרבבות אחרים? הוא אינו טומן בחובו בשורה מוזיקלית יוצאת דופן, אולם האמת שבו אחרת. אלו הבגרות, הישירות, הצנעה בה מוגשת החבילה (וגם המיומנות המוזיקלית המקדיחה את התבשיל). הכאב לא השתנה. הוא נותר כשהיה, אם בינות לקירות הכהים בגיל 16 ואם תחת תקרת הבורגנות בגיל 30.

מיק מוס האירי ודאנקן פטרסון האנגלי מרכיבים את הצמד, שהוקם ב–1998, לאחר שפטרסון עזב את Anathema. הצמד הספיק לשחרר שלושה אלבומים תחת השם, כאשר עוד קודם להוצאת "Planetary Confinement" עזב פטרסון על-מנת לייסד פרויקט סולו ועם זאת, הוא חבר למוס למימוש אלבומם האחרון יחדיו. אמנם כל אחד מחברי הצמד כתב והקליט את חלקו באלבום בארצו שלו ולצד נגנים אחרים, אך לא ניתן לחוש בכך בעת ההאזנה, שכן עולה ממנו תחושת שלמות, המתבטאת לא רק בהפקות התואמות, אלא בעיקר בעוצמתו הרגשית אך המאופקת.

בעוד שהאלבומים הקודמים של הצמד מציעים חוויה מוזיקלית המושתתת על מצע אלקטרוני רך ואווירתי לצד כלים חיים, הרי ששירת הברבור של Antimatter כפרויקט דו–מוחי נטולת אלקטרוניקה לחלוטין ונשענת על צליל גיטרות בסיסי ואקוסטי לצד תזמור כינורות, הקלטות חיות וסאונד חד ומלא.

האלבום נפתח בקטע פסנתר קצר, הנושא את שם הקינה המוגשת למאזין. ככלל, שמות השירים באלבום משרתים כיאות את ליבתו: "Epitaph", "Line of Fire", "Relapse". נגינת הפסנתר איטית ומהורהרת, במידה רבה גם מעורערת, והיא מהווה פתיחה צנועה ונאותה. לאחר מכן, הסנוקרת לא מתעכבת. "The weight of the world", מוס קצת צרוד, הגיטרות מרחפות סביב וכל העיסה הזו צורבת.

"האם אני היחיד / הנמחץ תחת משא העולם?", שואל מוס. "אני חושב שבלעתי יותר / ממה שאוכל להבין". כך מסמן צער העולם את הטריטוריה שלו, אחת מני רבות. "הימים נקרעו / ובניינים נותרו היכן שהתמוטטו", הוא מקונן ב–"Legions", אולי השיר היפה באלבום, שבע דקות של זיקוק המרה השחורה בתוכנו, אל ההכבדה על הכתפיים הדלות.

הכאב אינו מניפסט, אינו בהכרח דרך חיים. ניתן לחיות איתו, כמו גם בלעדיו. אצל Antimatter הוא אינו זוכה להאדרה מפלצתית ודרמטית – לעתים מוצג דווקא כמינורי. על כן, נדמה כי הדרך היאה ביותר, הקלישאתית, היא להעבירו באמצעות הסרת כל זכר לדיסטורשן. כאמור, זהו אלבום, אחד מני רבים, המציג מוזיקה מבוססת גיטרות אקוסטיות וברקע ניגון כינורות עדין. פטרסון, מי שכתב כמה משירי הדום-מטאל היפים והבוערים שישנם, מתמסר קצת אחרת.

מוס שר בעדינות, הוא אינו מתלהם, לא יורק את הכל החוצה בבת אחת. נדמה שבעת שירתו הוא משפיל מבט אל הרצפה, והמבט משתהה. קולו מזכיר את ברנדן פרי מ-Dead can Dance הנשגבים. המתווה של שניהם חם ועמוק, מלטף באופנים שונים, אבל קולו של מוס נשבר בפינות, לעתים מדדה מהוסס אל תום השיר ולעתים מייצב עצמו, אולם לא נשמע בוטח חרף המאמצים. הדרך בה הוא שר את עצמו היא אחת הכנות להן הטיתי אזני. על רקע הדמיון לפרי, לא מפליא להיווכח כי Antimatter נטלה חלק בפרויקט המחווה ל-Dead can Dance, כאשר כיסו את "Black Sun". על אף שמוס הוא רשמית סולן ההרכב, בשירים שהקליט פטרסון שרה זמרת בשם אמילי פסטה, המצוידת בקול מתקתק ושגרתי, הנוגד במידת מה את הטיול בעמק הבכא שארגה Antimatter. לרקע העוצמות הרגשיות הזולגות ממוס, אני חשה פספוס בשירים מטעם פטרסון, שהיו יכולים להרקיע שחקים אפורים, לו היו נתונים לגרונו של האירי. מכאן הכורח להצביע על הפנינים העיקריות באלבום כעל עבודותיו של מוס. השיר השישי במספר והיוצא דופן מכל שאר השירים, "A Portrait of the Young Man as an Artist", הוא קריצה עגמומית לדבלינאי אחר, ג'יימס ג'ויס.

"הביטו בעצמכם, אוחזים בגיטרות / כאילו שהדבר משנה את מי שאתם באמת", מבקר מוס חלק מעמיתיו המוזיקאים, לגבי זהותם נותר רק להציע ניחושים. הצביעות והראוותנות, הוא אומר, הן נחלת הצעירים המתיימרים להיות אמנים. ואולי אין המתקפה מכוונת כלפי הצעירים באשר הם, אלא רק כלפי הזחיחות והיהירות שבנעורים. הילדים הללו, שלא חוו הכל וליקקו כפיות מוזהבות, משלחים לקהל שקרים בציפוי אמת ואנחנו הפתיים מאמינים בלב שלם. התוצאה היא שברוננו.

באלבום לתוכו הקיז מוס את דם לבו, לא מן הנמנע שלא רק כאבו יגיח, אלא גם הכעס והאכזבה, מאופקים משהו. המלודיה בשיר זה היא, לטעמי, העצובה והצורבת ביותר מבין שאר השירים ואני תוהה, באיזה אמן נתן מוס מבטחו, קעקע את המילים בתוכו והתפכח בצורה כה מדמיעה. הלא זה צער העולם, אני מזכירה לעצמי.

במרקם המוזיקלי המרכיב את האלבום, על אף שהוא אקוסטי, ניתן בנקל לגלות הדים ללהקת האם של פטרסון, בעיקר לתקופה שהחלה עם הוצאת "Eternity", האלבום הנפלא (בו נתן את הטון) שסימן סופית את הירידה מדוושת הדום הכבד וגלישה לסגנון רך יותר – דיסטורשנים מהוהים לצד ריבוי גיטרות נקיות. פטרסון הוסיף וכלל ב-"Planetary Confinement" את גרסת הכיסוי ברוח האלבום שהקליט ל–"Mr. White" של להקת הסטונר–דום האמריקנית הוותיקה Trouble, מעין קריצה לעברו הכבד. קולה הדקיק של פסטה משווה לו ארומת לואו-פיי בנאלית ועל כן, זהו השיר החלש באלבום. קריצה נוספת באדיבות פטרסון היא לאותו אלבום מדובר של Anathema ומתגלמת בקטע הסיום, "Eternity part 24". הזיקה נוצרת באופן טבעי לטרילוגיית הקטעים שנשאו את כותרת האלבום, מתווים את תחילת המסע שכנראה נסתיים פה עבור פטרסון. ב-"Planetary Confinement" מדובר בקטע אינסטרומנטלי בן שמונה דקות, המתחיל בפריטה על גיטרה וממשיך בנעימה אמביינטית ומרוחקת, הנבלעת לתוך חלל.

את התוצר המוזיקלי משלימים הדברים הקטנים סביב לו: עטיפת האלבום מייצגת נאמנה את הרוח הנחה עליו – אין המדובר באלבום קונספט אודות החיים בבירקנאו, אלא בוויזואליזציה של התחושה הסוגרת עליך מכל כיוון, שהחוץ המפתה אינו אלא הפנים המייאש. הטקסטים הפשוטים והנוגעים, שכנותם המיואשת מזכירה את הליריקה המופלאה של אביר מלנכוליה אירי אחר, אלן נאמת'אנגה, סולנה של Primordial. שם האלבום, חמקמק ודו משמעי, הולם כל נתיב שנבחר לפרשנות. כמה פערים ניצבים בין 'ריתוק' ל'לידה'. ואולי, אומרים מוס ופטרסון, שני המושגים, חד המה. הרך הנולד מתכווץ למאסר עולם בין זרועותיו הקרות של כוכב הלכת הזה, משוטט ומשוטט ולעולם לא מוצא. אנחנו כבר מבוגרים ועייפים, ועודנו מרגישים כמו העולל, הפוקח עיניו לחשכה גדולה.

באווירת הנכאים הזו, מוס ופטרסון הם חבריי היחידים.

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2007, תחת שם העט Jobst.