“ואת כולכם, אל תוך כבשן”

הקדמה מוכרחת המציאות

דת'-מטאל-טכני-מלודי (אל אלוהים כמה טרחנות ואנחנו עדיין רק בשמו של הז'אנר), היה מאז ומתמיד ז'אנר מבואה; אחרי כל הפירוטכניקה והפעלולים הפומפוזיים – מה שנותר בליבת הז'אנר הזה הוא קונספט מוזיקלי הבנוי מלכתחילה כשתדלנות מטאליסטית למציאת חן בעיני המיינסטרים שמבחוץ. עושה מטאל אבל חומד את חוויית הסופר-גרופס עם קריצה לספייס גירלז; מגרוואל בטונים נמוכים, אבל מרפד הכל בנעימות מתקתקות של רוק מנחם; מתופפים בקצב של כאילו-דת' מטאל, אבל עם טמפו ברור ונעים למשמע. או בקיצור: להיות עם ולהרגיש בלי, היא-היא החוויה המכוננת של הז'אנר הנ"ל בכללותו. למותר לציין כי למיינסטרים עצמו אין ממש התרגשות מכל המתיקות המונגשת הזו. מזווית הראייה המיינסטרימית (שטעמו נע סביב הקונספט המוזיקלי של פרסומות המתחפשות למוזיקה) המטאל ככלל הוא לא יותר מזקן נודניק שמתעקש לצעוק שהוא עדיין צעיר (ברוחו), ומסרב באורח מעצבן להפנים שהוא את 10 הדקות של אור השמש שלו כבר קיבל אי שם באייטיז, אז דיי כבר.

אלא שגם על כל אלו היו ניתן היה לסלוח, אלמלא נטייתו המביכה של הז'אנר לאורתודוקסיה מוזיקלית נטולת פשרות: מרבית שחקני הביצה אינם עושים אלא עוד ועוד אלבומים המתאימים במדוייק לטופס-הבית: מלודיות מסודרות עם אינטרו מלודרמטי, עליית קצב, קטע אמצעי רעשני אך מתנחמד, פזמון המבטא את שיא הרגש, חזרתיות קלילה של שתיים או שלוש פעמים על כל המבנה הזה, ודעיכה מבוקרת אל סיומת מפעימה באורח מכאני ומאוד... מדויקת. בסוגה הזו הכל, בעיקר, מדויק. מדויק עד הקאה. כל כך מדויק שאי אפשר לשמוע את זה ליותר משעה ברצף מבלי לדחוף אח"כ מהר מהר איזה אלבום של Darkthrone מהראשונים האולטרה פרימיטיביים, רק כדי לנקות את האוזניים.

לאור כל זאת, השאלה המתבקשת היא מדוע, אם כן, התכנסנו פה בעצם?

האותנטיות כסכין בחלודת השיבוט המוזיקלי

איכשהו, והדברים יוסברו בהמשך, האלבום העומד על דוכן הנאשמים לסקירה כאן מכיל חריקות, במובן הטוב של המילה. טיבן וכמותן עולות הן לכדי המסה הקריטית המצדיקה סקירה ראויה, אלא שמעבר להן האלבום הנסקר אף עוסק בנושא שכבר התרגזנו כאן במגזין שלנו על היעדרו הנוכח מן היצירה המטאליסטית הישראלית – הלוא הוא התרבות העצמית של יוצרי האלבום; ולא רק זאת, אף זאת: רוחב היריעה הלירי של האלבום מושיט את ידו אל ימי קדם למן התנ"ך ועד הבית השני – הלוא הם ימי התהוות כבשן האש היסודי אשר ממנו נוצקה התרבות הישראלית וקיבלה בו את צורתה. אבל צריך להתחיל מהמקום הנכון: מהסוף.

מבחינה טכנית, כישוריה של חבורת 'להתפלל(לטרוף) בעבור מאומה' (Prey For Nothing) מרשימים במיוחד. אין מדובר במחמאת מס שפתיים (קוראינו הוותיקים כבר יודעים כי כותבי רשימות תהו לא מתלהבים מלקקנות טקסית שכזו, בלשון המעטה), זוהי פשוט אמת המדברת בעד עצמה. רגעי השיא המוזיקליים מולחמים בדיוק מנתחים אל המבנה המוזיקלי הפנימי של כל שיר ושיר כשלעצמו. זוהי במובנים רבים המחזה של ממש, הרבה יותר מאשר "רק" מוזיקת מטאל. לבד מכך, המלודיות ב'כבשן', אלבומה הרביעי של הלהקה, הן תצוגת תכלית של בגרות מוזיקלית ויכולות הלחנה וכתיבה ראויים לשבח. יצוין כי אלו מרשימות במיוחד באלבום הזה הרבה יותר מאשר באלבומיה הקודמים של הלהקה (לפחות לדעת כותב שורות אלו). כלל חיים הוא שכישורים לבדם אינם מספיקים. אימרה זו נכונה היא שבעתיים לדת' מטאל הטכני-מלודי שכן לא פעם באופן פרדוקסלי מופיעה בסוגה זו הסתירה המביכה בין היכולות הטכניות של הנגנים לבין התוצאה בפועל, שהוא הדיסוננס המזין את העובש הרגשי המובנה בז'אנר הזה שהטכניקה הווירטואוזית שלו נחווית כמיסוך בפני היכולת להעמיד יצירה לופתת לב.

בצעדו בנתיב השומם יחסית של להקות ישראליות המבכרות את תרבותן העצמית על פני החקיינות הרגילה של המטאל הישראלי של הזמן האחרון, מהווה האלבום כולו מעין הילוך לירי על החבל הדק שבין החיבור האותנטי ל'ישראליות' לבין הביקורת הנוקבת והרתיעה העזה מן התכנים המהווים את התשתית של העם הזה לדורותיו. יותם, כותב המילים של כל שירי האלבום, חורט בציפורן מחודדת שירים מהוקצעים בטכניקה של דו משמעות. זוהי אולי פעימת הלב הכי אינטימית של כל ההרכב שעצם שמו הוא חתול-תעלול לשוני השוזר יחדיו תפילה וטרף לא רק כחרוז אלא גם כהדהוד של המשמעות הכפולה אותה הוא מבקש להעניק לשתי פעולות אלו.

אלוהים, אשר ספק הינו ספק איננו, הוא אלוהי הגלות והוא גם אלוהי השיבה. אך גם שיבת העם אינה אלא מחול שדים של מלחמות ודם. המתח הפנימי המתחולל סביב שני הקטבים הללו: מצד אחד החיבור הנפשי אל המקום, האנשים והזמן ומאידך הביקורת הנוקבת כנגד תוכן התרבות המכוננת – היא האנרגיה היוצרת של האלבום הזה.

הדיסוננס בו עוסק האלבום הוא הלוז של החוויה הקיומית של העם הזה מאז ומתמיד; בניגוד לדעה ההמונית, ההתנגדות הפנים ישראלית לעצם הישראליות היא נטייה פנימית בעם ישראל מימות התנ"ך ועד עתה וביטויה המשמעותי ביותר הוא המרד בעצם ה"בחירה בנו מכל העמים" ו"הקודש"[1]. במובן הזה להיות להקת מטאל ישראלית המתנגדת לתכנים העבריים האותנטיים היא לא חידוש גדול כ"כ. אלא ש"כבשן" הינו אלבום עשוי היטב ומהווה שער מוזיקלי מסקרן להיכנס דרכו אל תוך המסע בזמן, ולהיחשף לאותה האנרגיה הקדמונית כשהיא לובשת מחדש צורה מודרנית.

כל התרבות הישראלית בנויה על תודעת הייעוד ומתוך כך על אדני התחושה הפנימית שאנחנו "קבוצה נבחרת". אלא שהאינטואיציה הפנימית הישראלית כמעט תמיד מרדה בבחירה הזו. מעניין שההתנגדות לבחירה הגיעה לשיאה כמה חודשים לאחר יציאת מצרים. לפי הסיפור המקראי, ערב הכניסה לארץ, חולל העם מרד רבתי כנגד ההנהגה של משה ולמעשה כנגד עצם ההנהגה האלוהית וביקש לעצור את המהלך כולו באיבו ולא להיכנס כלל לארץ. באקט לכאורה טכני ופשוט, שולח משה שניים עשר מרגלים – כולם מראשי השבטים – לתור ולבדוק את הארץ לקראת הכניסה המיוחלת. המרגלים נכנסים, בודקים את הארץ ושבים אל המחנה שבגבול ואשכול ענבים כביר על כתפיהם (תמונת האלבום שלנו). אלא שבאסיפה במעמד כל העם הסיפור מתפוצץ בפנים: המרגלים מדווחים על ארץ המרתיעה אותם מלהיכנס אליה וכמעט כולם תמימי דעים שיש לעצור את הכל ולא לעלות. משה ואנשיו מגיבים קשות כנגד המהלך ותשובת המרגלים נחרצת: מרד ושבירת הכלים – משה צריך לרדת מן ההנהגה; מלך חדש ייבחר במקומו ואנו שבים חזרה למצרים. במילים אחרות: מעדיפים שעבוד בידי עם אחר מאשר כניסה ולחימה על העצמאות. מרד זה (המוכר בשמו כ"חטא המרגלים") הפך לקו פרשת המים מראשית התהוותנו כעם, והוא גם הסיבה לכישלון הכניסה המתוכנן לארץ ולגזרת הכיליון האלוהית על כל הדור ההוא למשך ארבעים שנה לפני שיוכל דור הבנים, מבלי הוריהם, להיכנס הוא אל הארץ המיועדת, בין אם ירצה בכך ובין אם לאו.

בשיר השני של האלבום The Sword Devours מאירות מילותיו את כל הקצוות החרוכים של החוויה המכוננת הזו בדיוק. מוזיקלית, האלבום כולו בנוי במתאם מדויק למסר הלירי שהשירים מתכוונים להעביר וזהו יתרון וחסרון כאחד: מצד אחד זו הרמוניה מבורכת שמאפשרת לשיר להשפיע על המאזין, ומאידך – יש תחושה של מבנה צפוי במובן מסוים. ועם כל זאת, ברוב השירים באלבום גובר היתרון על החסרון, הרבה הודות לכישרון הנגינה של הלהקה.

השיר הראשון – ספק מבשר את בשורת דור-ההייטק המודרני ספק מבקר את זחיחותו, מביא בכנפיו בשורה של ניעור השמיכות באנרגיה אתאיסטית: אנרגיה של פסיאודו-חירות, הוא השטיח האדום של האלבום כולו: ליריקה של חשבון נוקב עם העבר מתוך פיכחון של מי שהניחו את אלוהיהם בצד הדרך, מוזיקה של מלחמה שנלחמת במלחמה עצמה, ובעצם היתד האסתטי של כל היצירה.

מתכת רותחת

בשמיעה מרובה מתקלפת שכבה החושפת תובנה מעניינת לגבי מבנהו של האלבום: ארבעת השירים הראשונים מהווים חטיבה מוזיקלית אחת וכמוהם גם ארבעת האחרונים. השיר האמצעי היא נקודת העוגן, המפנה, של האלבום כולו. כמו מתכת רותחת מכה הוא בשומע ולוקח אותו משם אל היצירה המרובעת החותמת את הכל. חובב סטרוקטורות מכור שכמותי יראה בדברים מעין אלו סוד כמוס הנשפך מן הלב היוצר אל תוך המוזיקה והאלבום: אולי (אומר אני) המבנה הסימטרי הוא כמו עולם הפרוש למרגלותיו של הכבשן. דם ואש מזה ודם ואש מזה. תחילת השיר עוסקת בימינו אנו (לפחות בחלק מן הקטעים) וסופו עוסק בימי הכבשן המכוניים של ראשית החורבן הגדול של סוף הבית השני. שיר-האמצע – נקודת הרתיחה –  הוא "כבשן", שיר הנושא של האלבום שהינו שיר עברי-מטאלי ומדמם שמילותיו עתירות משמעות המבטאת את ממדיו המקאבריים של הגורל הישראלי העובר בדורות:

מניף את הפטיש למעלה, וחובט אל הסדן
אותו נפח בצלם אל, משחיז עמו אל תוך כבשן
אך לא נצא מסדנתו אלא בארונות קבורה
כך הובטחת לנו, ארץ זבת מרה שחורה

העברית לא נשמעת מאולצת בשיר הזה, והמנגינה המטאלית הולמת אותה ככפפה אל יד. הלימה זו שוברת את תקרת הזכוכית הסטנדרטית של היכולת הטכנית של הנגנים; השיר הזה מעולה לא משום שמבצעיו מוכשרים הם, אלא משום שהוא מכיל משהו מעבר לזה: בכל נימיו ניכר כי הוא בעבע איזו מן הרמוניה פנימית שמקורה הוא כנראה בהזדהות הכנה של הלהקה עם כולו – מוזיקלית ולירית כאחד. המלודיה האפית הטבועה בו אינה משעממת או חקיינית, למרות שייתכן מאוד כי מבחינה טכנית כבר נעשו אינספור כמוה בעבר, משום שהיא נכונה לשיר הזה במהותה ולא רק טכנית.

סיומו של השיר לוקח אותנו אל הטטרלוגיה החותמת אלבום מיוחד זה –  The Pinnacle: יצירה מרובעת העוסקת ברבי עקיבא, אחת מהדמויות המרכזיות של הבית השני המובילה את הקו הלאומי התקיף (ולמעשה גם היה נשיא העם בזמנו). ארבעת הפרקים הללו הם חתימת הדם של הכל ושמותיהם כשמות נתיבי הפרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד). דרך סיפור מטאפורי ורב משמעות, מתגלגל היחס אל המאמץ של רבי עקיבא להיכנס אל עולם הפרד"ס. הלהקה כמו נאבקת את מאבק הסיום של היסטוריה שלא הגיעה עדיין לפרקה ומבקשת לחבר את קצות המעגל – תחילה עם סוף, פסגה עם שפל. המוזיקה בארבעת הפרקים פועלת כמערבולת המשליכה את המאזין אל ההרמוניה והסער של תקופה הרת גורל. היכולת של המוזיקה לשפעל תהומות בנפש המאזין לאלבום הזה גם מבלי היכרות מעמיקה עם התכנים מאפשרת לו לפתוח צוהר לעולם שלא היה יודע להגיע אליו אחרת.

כבשן הוא אולי לא האלבום המקורי ביותר שתשמעו, אולם הוא יצירה הבנויה היטב, מנוגנת למופת וכתובה ביד אמן. זוהי אחת היצירות המשמעותיות שנוצרו במטאל המאוחר בישראל שיש לה את הכלים לסדוק ולו במעט את הציניות העבה המגינה עלינו כחברה בפני כל דבר אשר יש בו קמצוץ משמעות.

*

יוסף בן עוז
אלול ה'תשפ"א
(אוגוסט-ספטמבר 2021)

*

[1] בגמרא ישנה אימרה קשה המתארת כיצד פנה האל אל בני ישראל לתת להם את התורה: "ויתיצבו בתחתית ההר (פסוק בספר שמות יט יז) אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש-ברוך-הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם." מהלך זה של כפיית התורה מהדהד קרוב לוודאי את ההתנגדות הישראלית העקרונית לקודש ולבחירה בהם כעם, הניצבת אולי ברקע של הדברים.