עולם חי, הומה; נקבר

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Fluisteraars - Dromers

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

5-4-2019

ממעמקי האוזניות מגיחים לילות ארוכים ובודדים, בהם היחיד בגפו מתמזג עם הטבע הסובב אותו, קודר ואנוכי וגחמני. הקור הדק והמצמית, האופייני לארצות השפלה, מתאווה להיות חוט השני העובר לאורכה ולרוחבה של היצירה.

אלו המעזים לחלום, לוחשים את שנחלם. זוהי לחישה בדציבלים גבוהים, בקול חורק וזועק, לחישה הנפרשת על-פני עשר דקות בממוצע. "חולמים". ללא ה"א הידיעה. זהו אלבום הבכורה של שלישייה הולנדית צעירה, "לוחשים", המנגנת את לילותיה במחוז חלדרלנד (Gelderland), השוכן במזרח הולנד. נאמנים לשפת אמם, ניתן לשייך את הלהקה לסינדיקט של להקות בלאק צעירות המקפידות ליצור בהולנדית, כגון: Wederganger (הלהקה המצוינת הזו התפרקה לא מכבר ולאחרונה קמה לתחייה תחת השם Bezwering), Kjeld, Turia, Kwade Droe;  ולא רק הולנדים - גם אחיהם לארצות השפלה, למשל Wiegedood הבלגים. בראייתי, סינדיקט זה הינו כוח עולה בזירת הבלאק האירופאית; הוא דר תחת חסותה של ארץ שלא נודעה בשושלות של להקות, אלא עיקר תהילתה בא לה מלהקות נפלאות, אך כאלו המשתייכות לתתי-ז'אנרים שונים שאין ביניהם קשר ישיר, החל מ-The Gathering וכלה ב-Pestilence. ניכר כי הסצנה הצעירה הזו החלה לחפור את המיקום המדויק בו תנעץ את היתד ותגביה את רום הדגל.

כעת, לחקר החלומות: עטיפת האלבום עשויה להטעות את המתבונן בה: הגוונים הכחולים העמוקים העוטפים את ציור האדם השכוב, הפוער עיניים, ריקות או כבויות, ופיו חתום. לכאורה, זוהי עטיפה היאה לאלבום בלאק מטאל דפרסיבי ממוצע, על הגיטרות הדקות וצווחות הייאוש שבו. גם פנים העטיפה מסרב להסגיר את זהותה המוזיקלית המדויקת של הלהקה – זו כוללת רק תמונה של חברי הלהקה כצללים המרחפים מעל אגם; ללא מילות השירים, ללא פרטי ההפקה, ללא שמות היוצרים. היה ותרצו לדעת מי אנחנו, הם סונטים – האזינו לנו.

הלוחשים מציעים בלאק מטאל עמוס אווירה, בטעם של פעם – כאשר הגיטרות מקנות ומעצבות את האווירה, ללא קלידים וקישוטים מיותרים. הריפים הם המספרים את הסיפור, בוראים עולם; חי והומה ואז נקבר. בהאזנות חוזרות ונשנות, זיהיתי הדים לאלבומים המוקדמים של Taake, שנודעו כסדנת אמן לריפים פשוטים אך יצירתיים (במקרה הנורבגי, אותם ריפים מעורבבים בפולק). הלהקה כתבה מלודיות ישירות ואפלוליות המביאות את הנפש להתרונן, נתמכות בסאונד המדגיש את קוצניות הגיטרות, חדות ופוצעות כמוות בצבע הארגמן. לעתים מגיחה מאי-שם כבת קול, גיטרה אקוסטית המבשרת על שלווה מדומה, רגע לפני התפקעות השיר, כמו ברגעי השיא של השיר השני, "Kuddedier".

האלבום כולל שלושה שירים בלבד, אך אין מדובר ב-EP. השיר הפותח, "De Doornen" – "הקוצים", נמשך כשש עשרה דקות. ההחלטה למקם דווקא את השיר הארוך ביותר באלבום בתחילתו מעידה על אומץ, אולי אף על התרסה. בעידן בו מקומו של האלבום כיצירת אמנות שלמה מתערער תכופות, כל שכן, מהונדס לפי צרכי הקהל, מנחם להיווכח כי ישנם מוזיקאים המסרבים להקל על קהל המאזינים, אלא נחושים לאתגרם. הלהקה "מאלצת" את המאזין להיות סבלני וקשוב, נכון לאתר ולהתענג על רגעים קטנים וחולפים, כמו גם על מלאכת בניית השיר. המאזין אמנם מודע למשך הזמן שהוקצב לשיר להתנגן ולברוא עולם, אך הוא נשבה בקולנועיות שלו ואותו מימד זמן נשכח עד בוא התו האחרון.השיר נפתח בריף אנרגטי למהדרין, נגוע קלות בגרוב. אותה אנרגיה מאיימת להניע את גופו של המאזין, מהדהדת רוקנרול אפל מבור תחתיות. אולם אותו ריף שכולו תנועה מתנפלת, בעיטה לתוך חור שחור, אינו מעיד על התפתחות השיר. מקצבים יואטו, יימרחו אפילו, והמאזין הקשוב לא יצטרך להתאמץ כדי לעקוב אחר הדינמיקה המתפתלת. כאשר נדמה שהשיר מדדה לריף איטי ומשתהה עמו, האווירה נמתחת עד לקצה והמאזין מוצא עצמו ממתין לפקיעה, אם בסוף ואם בזינוק לפסגת השיר. או אז, ריף מהיר יותר בוקע ממנה ומסתחרר עד בוא הקץ.  

השיר השני, "Kuddedier" ("חיית עדר", בתרגום ישיר ומסורבל – כוונת המשורר היא תיאור אדם המתנהל כחלק מהעדר האנושי המתהלך בכיוון אחד ואינו מסוגל לחשוב בעצמו), הוא לטעמי פסגת האלבום. אורכו הוא "רק" עשר דקות, אך הוא מהודק ומסותת היטב. בסיום המפואר של השיר, הבס, חמקמק וצנוע, נותן את הטון; הוא מתגלם בהלמות הלב שלי, המתגברות בסערת הגיטרות, עבה ובלתי חדירה כמו סבכי ענפים. קתרזיס.

השיר השלישי והאחרון, "Wortels van Angst" – "שורשי הפחד", הוא גם הקצר מכולם, שמונה דקות בלבד. הוא מתחיל בשריקה מהוסה של גיטרה שתוך מספר שניות מסתערת ובוטשת בכל הנקרה בדרכה. לא במהירות חסרת מעצורים, אלא במעין קצב מתנחשל, שמציף את הריפים ממעמקי נפשו של המאזין. בתוככי הקצב המקפיא הזה, ישנה נחמה המתמוססת לאורך האלבום. והסיום, איזה סיום – סערה לוחכת את יערות מחוז חלדרלנד, משל היה ממוקם הרחק צפונה.

חלקים ניכרים של השירים הינם אינסטרומנטליים בעיקרם, שכן הטקסט אותו מגיש הסולן קצר למדי ועל כן, מלאכת התוויית העלילה נישאת על כתפי המוזיקה. השירים מתבססים על מספר ריפי מפתח, הנמשכים מספר דקות, אך החזרתיות אינה מעקרת את החוויה; להיפך, מרבית הפעמים היא מדגישה ומתעכבת על הסצנות שהלהקה מבקשת למרכז בסיפור המתהווה. כמו צילום ארוך של פנים עזות מבע או סצנת נוף עמוסת ניואנסים, כך הלהקה לוקחת את הזמן, מערבלת אותו והמאזין נסחף ברכות. עם זאת, לחזרתיות תכופה ישנו מחיר; השתהות יתר עשויה להקהות את העוקץ ולאבד את המאזין במרחבים שזה אך נוצרו. לרוב, הלהקה השכילה להבין זאת ולחתוך בתזמון המתאים.

אחת מנקודות החוזק של האלבום היא נגינת הגיטרה, לה אחראי מינק קופס (האיש רב הזרועות אמון גם על התיפוף). נדמה שקצותיה פרומים, הדים משתלשלים מהן. אותם הדים לא שויפו ועפים מהם גצים תכולים. היא מדברת את השוליים, מעלה מהאוב פריטות מימים עברו, ימי שחור ותום, נוטפות זעם ותשוקה. היא נסמכת בסאונד הקר, כשריקת רוח המנגנת את עצמה, בקור ההולנדי. זוהי הגיטרה של האדם בבדידותו מול עצמו ומול הטבע הדומם, קר גם הוא. לעתים ניגף האדם ולעתים עומד נכוחה, עורו מכחיל ועודנו איתן.

Fluisteraars הצליחה לחרוט את מקומה על קיר הלב שלי בשל יכולתה להנציח בפשטות, בכנות ובבגרות את מגוון הרגש העולה מצדה העגמומי של הקשת. זהו בלאק עתיר שורשים שעודם משתרגים כבר למעלה מ-25 שנים של שחור וטרם נס ליחו. זוהי מוזיקה המכירה בעברה עתיר התהילה, אך עיניה הקודרות מביטות קדימה וידיה הבוטחות מכסות על הגחלת הבוערת. בשורות רבות וטובות תמשכנה לצאת את הארץ השפלה, לוחשות וזועקות.

*

נופר ברטשניידר-שטרצר
אפריל, 2019