מבט אל הפוסט-הומאני

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Sirrah – Did tomorrow come…

מאת: טל עידן

30-10-2018

סקירה זו תיפתח, ברשותכם, בסיפור אישי קטן: השנה היא 1998, יום סתווי. אני משוטט בשעות אחר הצהריים בסמטאות העיר, אל עבר חנות מוזיקה מקומית, טרוד כולי בניסיון לפצח תעלומה מוזיקלית:

ידידה טובה שבה מביקור משפחתי באירופה מספר שבועות לפני כן, והביאה לי קלטת שהקליטה בעצמה, מדיסק של חבר מקומי. "נראה לי שתאהב את זה", היא אמרה. ואכן... אהבתי מאוד. דום-בלאק גותי, משופע בריפים וירטואוזיים ובקטעים אקוסטיים קודרים עד כאב, סולן שכמותו לא שמעתי מימיי,  שנע בין קול בס אופראי לצווחות בלאק. אבל – אותה ידידה, משום מה, לא טרחה להתעניין בשם הלהקה או האלבום, לא כל שכן לרשום אותו על גבי הקלטת... "שכחתי", היא אמרה בגיחוך.

והימים, להזכירכם, היו הימים בהם האינטרנט כפי שאנו מכירים אותו היה בתחילת דרכו, עידן של חיבור קווי במהירות 28,800 קילו-בייט, ימי הדפדפן Netscape Navigator. אין רשתות חברתיות, אין מובייל, אין אפליקציות, אין Youtube, אין Bandcamp. פיענוח תעלומות מהסוג הנ"ל היה מלאכה מורכבת למדי. אף אחד מהחברים לסגנון ול-"סצינה" לא הצליח לזהות את ההקלטה המסתורית, ואני התחלתי לפקוד חנויות ולהאזין בקפדנות לדיסקים שעד לאותו זמן פסחתי אליהם, כדי אולי לגלות...

באותו יום, נכנסתי אל חנות קטנה של רוקר רוסי חביב, שמכרה בעיקר קלטות. רפרפתי בעיניי על שמות הלהקות, כאשר מבטי התמקד בשם שלא היכרתי. הוצאתי את הקלטת מהסטנד, פתחתי את הקופסה והתבוננתי בתווית. האם..? יכול להיות...? משהו בעטיפה ובעיצוב הלא שגרתיים... להקה מפולין... ההרכב כולל שני סולנים,גראולים וקולות נקיים, וגם נגנית ויולה... אולי? מה לעשות? אין אפשרות להאזין בחנות לקלטת ולברר...

עד היום אינני יודע בדיוק מה הייתה אותה אינטואיציה שהביאה אותי לבסוף לרכוש את הקלטת. שבתי לביתי, שלפתי את הווקמן המזדקן, חבשתי אזניות ולחצתי על פליי.

תגובה ראשונית – אכזבה. לא הייתה זו הלהקה שחיפשתי. אבל, עברו לא יותר משתי דקות עד שהאכזבה התחלפה בתחושה אחרת – סקרנות, סקרנות שרק הלכה וגברה עם כל שיר ושיר: "רגע.... מה זה? מי אלה?"

ובכן – "זה" היה סגנון שקשה לשייכו לז'אנר ספציפי. דת' מטאל מתובל בכמות מכובדת של דום, עם קטעי ויולה מרגשים, משובץ כולו בסינתיסייזרים, סמפולים תעשייתיים ובמקצבים לא שגרתיים.

ו- "אלה" – היו Sirrah. להקה שהוקמה כאמור בפולין בשנת 1992, ולאחר שני דמואים שחררה בשנת 1995 את אלבום הבכורה שלה, Acme, דום – דת' גותי, שהראה סימנים של גישה מקורית ורעננה לז'אנר.

שנתיים לאחר מכן שחררה הלהקה את האלבום נשוא סקירה זו, אלבום שהציג שינוי כיוון משמעותי מאלבום הבכורה. האווירה החמה והעצובה התחלפה באווירה אחרת – עתידנית, מנוכרת, אגרסיבית וחתרנית. השינוי ניכר מהשנייה הראשונה: סמפול אלקטרוני מזמין את המאזין להצטרף אל מסע חקר העידן החדש – סוף המילניום, תחילת שנות האלפיים.

נדירים הם האלבומים הקצרים יחסית באורכם, מורכבים משירים שאף הם קצרים, והמצליחים להיות גדושים בעומק ובמשמעות כמו האלבום שלפנינו.Sirrah  חוקרת לעומק את המסע אל העתיד הפוסט-הומאני, מסע שאיננו נמצא בפתח; הוא כבר בעיצומו: איברים מלאכותיים, בינה מלאכותית, רשתות נוירונים וקידוד בינארי של התודעה – הקו המפריד בין אדם ומכונה הולך ונמוג. לפי העתידן ריי קורצווייל, האנושות מתקרבת אל עבר נקודה סינגולרית – שלב בו התודעה האנושית תתחבר באופן בלתי אמצעי עם רשתות ממוחשבות ותהפוך למעשה לבת אלמוות, נצחית, פטורה ממגבלות פיזיות בזמן ובמרחב. חזון שמצית את הדמיון, מעורר תקוות רבות, ובה בעת גם מטיל אימה: בסופו של תהליך זה, איזה אדם יווצר?

בניסיון לבחון ולענות על שאלה זו הלהקה מגישה למאזיניה תיאטרון המושתת על גיטרות דום-דת' המנסרות ריפים מלודיים והמשלבות בצורה חסרת תקדים חמת זעם עם יבבה נוגה – קולה של האנושות, הנקרעת בין שאיפתה להתאחד עם האלוהות לבין הכחדה ובריאתה מחדש, בצלם לא מוכר; הגיטרות מנהלות דיאלוג של ממש עם שכבות של סמפולים וקטעי סינתיסייזר מנוכרים, המציירים בצלילים תהליכים מורכבים של סדר בתוך כאוס, סדר שהולך ונבנה באזני המאזין, בעודו הולך ומצטמרר אל מול החזון הקודר הנפרש מולו... ומבלי שיהיה מוכן, הוא נתקל בצלילי ויולה רכים, קולה של אמא אדמה, עולה ממעמקים ומרחף בחלל, בקריאה נואשת אל הילדים האובדים... להשלמת המארג הצלילי, התופים דוהרים במאסף, בסינקופה, כמבקשים להזכיר למאזין שאל לו לדמות שהקרקע לרגליו היא בטוחה כפי שהוא עשוי לחשוב.

אין כאן מנוח, אין הפוגה. המסע מתחיל בקרב. "Announce the coming of victory and glory", מתפייט הסולן בקול עמוק, והסולן הנוסף בהרכב מהדהד את דבריו בגראולים אימתניים. הטקסט כאילו נלקח מאלבום הפאוור-מטאל הקליאשתי והבנאלי ביותר, אך כאן, במהלך דקונסטרוקטיבי מרתק, קוראת  Sirrahקריאת ניצחון שהוא ניצחון פירוס מסויט: המהות לשגשוג האנושי, בנתיבי האבולוציה העקלקלים, מושתתת על מוות והרס הנחוצים כדי לברוא חיים ותקווה חדשה. הצלחה דורשת את מותם של אלפי אנשים, החופש מותנה בציות עיוור לשליטים עריצים. המסע נמשך על פני נתיבים מתארכים של חיפוש, תהייה ותעיה, טנגו סיזיפי של התקווה עם הייאוש: "From the birth to the moment of death we fall…". תודעת הפרט הולכת ומתפוררת כדי להתגבש מחדש, מדשדשת בדרך ממאבק למאבק: "I lose my contact with reality, I can’t recognize my face…". חפצים דוממים קמים לתחייה ומספרים בקול אנושי על תנועתם בחלל ועל מעבר בין יקומים מקבילים. בשיאו של האלבום , בשיר "High Treason", מגיעה הלהקה לשיא יצירתי ורעיוני: באחד משירי האינדסטריאל-דת' הטובים ביותר שנכתבו אי-פעם, שמגלם בשבע דקות את רוח האלבום כולו, אנו עדים לסיפור מזימתו ועונשו של נוסע בזמן, שביקש לנצל את יכולותיו בכדי לברוא את העולם מחדש, פשוטו כמשמעו – האם הנוסע הזה הוא אנחנו? האם אנו צפויים להיענש על חקירת צפונות הבריאה והרצון לארגנם מחדש? האם מחר הגיע?

משיר זה ואילך, קורה משהו חריג: אווירת האלבום נשמרת, אך משהו בה משתנה בצורה כה עמומה, כה חתרנית;, ובעקבות זאת, הרושם העז שנוצר: השירים הופכים ציניים ועוקצניים יותר, מרגשות הכאב והבלבול מבליחים ניצוצות של טירוף ההשלמה עם הגורל, ניצוצות שלובשים צורה של ריפים "עליזים" משהו, גרוביים וקופצניים יותר. רק האזנה מעמיקה תוכל לגלות שאין זו אלא אשליה, השלב הבא במסע, השלב בו האדם עשוי לגלות שכל חידה שפתר רק יצרה עשר נוספות תחתיה, שחיי האלמוות הם תיבת פנדורה שנפתחה, מראה מטאפיזית שתטיח בפניו את כל היופי והכיעור באנושות, את הטוב והרע במצבם האידיאי – בעבר, בהווה ובעתיד.

Sirrah יצרה אלבום מקורי ומרתק, שהציג כאמור גישה נועזת לסינתזה בין סגנונות מטאל, בפולין, סצינה שנשלטה באותה תקופה ביד רמה על ידי Vader מחד ו-Behemoth מאידך. למרבה הצער, הלהקה התפרקה זמן קצר לאחר הוצאת האלבום, עקב סכסוך כספי בין חבריה, והותירה אחריה יהלום חבוי – אלבום מקורי, מרתק ובמובנים רבים פורץ דרך – שכמו לא מעטים מסוגו, חמק מתחת לרדאר מבלי שהותיר אחריו חותם כפי שהיה ראוי לו. מטאור בוהק, הפולח את שמי הלילה לשניות מעטות – ונעלם... לפי כשנתיים אמנם חזרה הלהקה לפעילות ואף הוציאה EP, אבל מאז – דממה, מסתורין...

כל יהלום בטבע הוא ייחודי, וכך גם האלבום שלפנינו.

וכפי קוצר יריעתו של זה, כך גם קצרה הסקירה הזו שלפניכם. אבחה חדה ומהירה, המותירה את המאזין משתומם, עצוב יותר, וחכם יותר – כדברי סמואל קולרידג'. בחרתי בזאת הפעם לסקור אלבום ישן, ישן מאוד אפילו, בגלל היותו מה שהוא: יהלום חבוי ונדיר, הראוי לגילוי מחדש ולכבוד הולם. הסיפור אותו גוללתי לפניכם בפתיחת סקירה זו הותיר בי תחושה עמומה שגדלה בתוכי שעלתה מתוך החוויה ההיא המפתיעה באקראיותה: כאילו לא אני בחרתי באלבום, אלא הוא זה שבחר בי. ואולי אף ייתכן וחבוי כאן גם רובד עמוק מזה – מסר, אם תרצו: מדי פעם, כדאי להתרחק קצת מהעדר, לסטות מהמסלול המקובל, להתבונן קצת לצדדים, אל פינות חבויות, אל עבר מטמון נכסף שאולי נגלה שם. מי יודע?

נ.ב.

בסופו של דבר גיליתי את אותה הלהקה המסתורית מהקלטת, אבל על כך אספר אולי בסקירה אחרת...