שבריר חום מכתף סמוכה

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Shape of Despair – Shades Of…

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

30-7-2018

התחושה הנודעת בתור עצב חולשת על יבשות שלמות במפת הנפש. לרשותה עומדים צבאות צלילים רבים הממתינים לשעת כושר, בהינתן האות להציף את המרחבים בתוכם היא מתנגנת. חלק נכבד מאותו מרחב נתון לשליטת תת-הז'אנר, השחור כאחיו, אך גם צבוע בגוונים כהים אחרים – הידוע בתור דום מטאל. מטבע הדברים, גם הדום הינו נהר מסועף ולו פלגים ויובלים, כגון אותו נתיב מעליו מתנוסס דגל שחור, שהוא גולת הכותרת של ביקורת זו – Funeral Doom.

היובל האביך והעגמומי הנ"ל מתהדר בשם הנדמה כוללני משהו, אך לוכד את מהותו החודרנית והמייאשת בדיוק רב. הלוויה, כהטבעת חותם נוספת של המוות בחיי הנותרים מאחור, היא בגדר אירוע המנקז ומשקף אי-אלו תחושות לגבי אחדות הניגודים, החתונה הקתולית בין החיים והמוות. האמנם לא יימצא הבדל בין דבר להיפוכו, בין אלו המשתרכים במורד החיים לבין מי שעלה השמימה או ירד שאולה? איזו מראה מציבה לנו תבוסת החיים? הלוויה היא המשאילה דמותה לשמו ואופיו של סגנון מחשכים זה; טקס קודר הנועל דלת אחת ופותח אחרת, יש שיאמרו. תחילתו של מסע איטי, הוא תהליך האבל, עד ההשלמה וקבלת המוות כחלק בלתי נפרד מהחיים. התגלמותו הפיזית של החוט המחבר בין החיים למוות ניתנת לביטול, אך הרוח נותרת, ניצבת דמומה בינות לקהל המתאבלים, הסוכך על הגוף ההולך. אותו חוט בל יינתק מהדהד את היות היש והאין שזורים זה בזה, מבטיח שהאחד יהיה כרוך בשני; לא יבוא המוות, אלמלא היו לו החיים.

אין להתפלא על היות אחד מבסיסיו האיתנים של ה- Funeral Doomמכונס בפינלנד, על נופיה החורפיים, הלבנים עד כדי צחיחות, תחת שלטון הערפילים הקודר, בשכנות למיתוס תעשיית המתאבדים. להקות כגון Thergothon, Wormphlegm, Reverend Bizarre, ובעיקר מי שאני תופשת כאם תת-תת-הז'אנר, Skepticism, תרמו לזיקוק ומיצוי המארשים של מתאבלי ארץ אלף האגמים.

Skepticism (ובמידה רבה גם Thergothon) יצרה צליל ייחודי לה, הנגזר כאבטיפוס לצאצאיה. צליל זה מתבסס על גיטרות המכוונות לתדירות נמוכה מאוד, רוטנות וזועפות, במקצבים איטיים המזדחלים עד לאינסוף, גראול הבוקע מבטן האדמה, מלודיות הנחשדות בצדק ברפטטיביות אך טומנות בחובן יופי עמוק וקלידי רפאים ליטורגיים הנועצים את המסמר האחרון בתיבת העץ. מתוך בליל זה נוצקות תחושות אחדות הניגודים, המתחפשות לצלילים ולהיפך, מתהוות לאופיו של הפיונרל דום; יתכן שאלו שליליות מעיקרן, אך בכל שלולית שחור תמיד תיפול טיפת כסף בוהקת.

בראייתי, לפחות בנעוריה ובאלבום המסוקר, מכל הלהקות שהוזכרו מעלה, ממשיכתן המובהקת של Skepticism ו-Thergothon הינה Shape of Despair. ביחס לאבות המזון שקדמו לה, SoD נטלה את המתווה הסקפטי ובמידת-מה, עידנה אותו וכך הפכה לנגישה יותר; הכובד רוכך מעט והתעטף במימד אווירתי בולט הנדמה כמעט מלטף, כבת-קול הנושפת סלילי קור בעורף. חרף זאת, אין לטעות בכובד המחניק בו מתאפיינות הגיטרות. בהמשך למגמת העידון, הקלידים ויתרו על הזוהר הליטורגי העמום שרקחה Skepticism ועטו על עצמם אופי מעט סימפוני, ולו ארומה שניתן לסווגה במידה מסוימת כאמביינטית (בעיקר באלבומים המאוחרים). לתבנית זו נוספה גם זמרת רקע, שבאלבום הנדון מגיחה לעתים לא-תכופות ומאנישה את אותה בת-קול עוקבת, ליד האוחזת בכתף. כל האמור מסייע לאלבום להוות בחירה טבעית כשער הפתיחה של אלו המבקשים להצטרף למסע הלוויה.

"Shades of..." הגיח לאוויר הקפוא בשנה הראשונה למילניום החדש וכמוהו ככמוסת לב החורף. קלישאה שחוקה זו מקבלת משנה תוקף כאשר הקיפאון זורם בנינוחות מהרמקולים, ודרך האוזניים מתרווח בגוף, ואני מוכנה להישבע בהן צדקי שאני נתקפת תזזית קור גם בעת כתיבת שורות אלו.

כבן נאמן ומסור לבית אביו, כך גם ה- Funeral Doomשומר באדיקות קנאית על שירים ארוכים, שרובם המכריע חוצה מבלי משים את קו עשר הדקות. מסורת זו נשמרת גם באלבום הבכורה של SoD, המתנגן כ-57 דקות וכולל רק חמישה שירים. כמצופה מאומדן הזמן, כל שיר הוא פיסת חיים, מסע בתחושה ההופכת לתקופה. ישנו מבנה אחיד לשירים, המונה בליל של בתים וגשרים ושתיים עד שלוש מלודיות שולטות (הן לגיטרות והן לקלידים), המנצלות את המרווח הקטן שהוענק לגיוון, ובעזרת משחקים בכיוונוני הגיטרות וטוויסטים זעירים בנגינה ובמלודיות עצמן (בכדי לאתרן יש לחבוש אוזניות ולאטום את דרכי ההתקשרות עם העולם), על-מנת ליצור עניין.

עם זאת, יש להודות כי החלקים המונוטוניים הם-הם המקנים את תחושת ההפנוט הנדרשת לז'אנר כ-Funeral Doom. המוזיקה מנגנת את הנצח, היפוכו של החיים וידידו של המוות. למוזיקה ישנו הנצח, הוא מציץ מאחורי כתפה ומחייך, ביודעו ששבים להאזין ל-SoD, לא רק ברגעי השפל, בהם הלב קורא לסולידריות, אלא גם כאשר המוות נעלם מהתודעה והאדם חש כהולך על כוכבים.

SoD מקפידים לשמור על איזון בין המימד השמימי של הקלידים לבין המימד הארצי של הגיטרות, הן המדוסטרשנות והן הנקיות. התיחום ממחיש את המרחק הבלתי נסבל בין נקודות הקיצון של הקיום, הרצון לגעת בהן ולחוש אותן, טרם הנפילה לבור.

יתכן שה- Funeral Doom הוא בעצמו הבור.

שבריריות נפש האדם, המתנגנת פנים וחוץ, לא מספקת מסקנה חד-משמעית, ואולי אף מאששת את כוח הצלילים ככורי קברים ומאידך, מניחי מחצלות לנחיתה רכה. אם Skepticism מציעים מקל, הרי ש-SoD הם במידה לא מבוטלת הגזר, גם אם זה קשה כאבן. באלבום זה, המוזיקה תוצרת הלהקה הינה מהמדכאות שהרעידו אותי (והליריקה בהתאם), ברם אני מוצאת בה גחליליות של נחמה. ליכולת המופלאה בה ניחנה המוזיקה, להיות החברה הכי טובה/משענת שאינה קנה רצוץ/מתוות הדרך, מתווספת היכולת שלטעמי מאפיינת בעיקר את ה-Doom Metal על נגזרותיו – היכולת לנחם את המאזין המבקש לו מפלט מהרעות החולות, ואמנם האדם מתגלגל אל תוך עולם עצוב וכאוב וקודר, ומוצא בו את המקום להניח את ראשו. ברגעי הקריסה, אני נחבאת בתוך צללי הדום, שותקת עם המוזיקה. הרמוניה שחרחרה מתקרשת בינינו, והידיעה, כי אני זוכה להבנה המוחלטת, גורמת לי להצטנף פחות, להשאיר דבר-מה מותר.

אולם אני יודעת ומכירה את הסכנות האורבות במסלול המתארך שמציע ה-Funeral Doom.

כאשר אני נדרשת לתאר אותן, אני מגישה כדוגמה את הסצינה הבלתי-נשכחת מ"הסיפור שאינו נגמר". אטריו וסוסו ארטאקס מנסים לחצות את ביצת העצבות והצליחה מצטיירת כבלתי-אפשרית, לפחות עבור הסוס הרגיש, שנכנע לסירנות המדומות ושוקע אל מותו. קל, קל מאוד, להתפתות ולהיסחף עם העצב הגולמי שמתגלגל בין רגלי הצועדים במסע הלוויה, לעבר קצה לא נודע. היגון ממכר. לא בנקל נראות נקודות האור הבודדות, המשוועות לאחיזה, ש-SoD מניחים בין העצים העירומים. אלו המבקשים לאמצן, נדרשים להעמיק בהאזנה ובזיהוי הניואנסים, בהדיפת קור מרבצי השלג לטובת שבריר חום מכתף סמוכה. SoD מציעים חוזק וחולשה, מנהרה ארוכה ופתח. יש לצעוד בזהירות ולאחוז חזק ברסן הסוס.

* 

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2008, תחת שם העט Jobst.