ההימנון של האדם-אל

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - ANTM
ANTM – Abigor, Nightbringer, Thy Darkened Shade, Mortuus

מאת: יוסף בן עוז

27-3-2017

העבודה שלפנינו היא הרבה יותר מעוד ספליט. במקור, ספליטים הם כמו רסיס מן העבר: פעם להקות היו מתקצבות את עצמן לייצר ספליט משותף עם להקה נוספת, שמעבר לאפשרות להוציא חומרים ביחד ובעלות סבירה גם עורר סקרנות בקרב קהל צרכני המטאל בעקבות עצם שיתוף הפעולה בין הלהקות. אולם לרוב, שיתוף הפעולה הסתיים בעצם החבירה המשותפת והעובדה שהחומרים ישבו בתוך אותה יצירה אלו לצד אלו ותו לא. נדיר היה למצוא קשר של ממש מהבחינה התכנית או המוזיקלית. אמנם בחירת השותפים לדרך לא הייתה מקרית לחלוטין והיה מכנה משותף מסוים בין הלהקות שבחרו ליצור ביחד ספליט, אבל בזה הסתכם העניין. מעין שילהוב הדמיון. הבטחה בלא תמורה בסופו של דבר.

סוד האחדות האפלה

לא הפעם.

העבודה שלפנינו היא חטיבה מאוחדת במלוא מובן המילה. שיתוף הפעולה המובא ב-ANTM הוא קסם שחור העשוי בכוונת מכוון כמארג אחד. אין כאן למעשה split אלא unite, אם יורשה לי לחדש פה מושג. אם בעבר מהות היצירה המשותפת הייתה אכן split – כלומר שכל יוצר חתר בכיוון משלו רק שהכל נעשה באותה ספינת לוחמים, הרי שכאן יש איחוד של ארבעת היוצרים לכדי יצירה שהיא במהותה אחת וכך יש להאזין לה. זוהי התגשמות המאוויים של הטינאייג'ר שבי, לראות את האחדות שמאחורי היצירה המשותפת שבין יושבי אותו הספליט. למעשה, למי שמעוניין להפיק את המיטב מהיצירה הזו רצוי שיאזין לה במלואה ולא לשיר פה שיר שם.

Abigor פותחים את היצירה עם קטע שהוא חומר אקצנטרי אפילו עבורם. מבחינה מוזיקלית מדובר בקטע תיאטרלי במיוחד, איטי ובומבסטי ולחלוטין לא טיפוסי לבלאק מטאל שאולי הייתי מצפה שיהיה מהם. בשמיעה ראשונה, נחווה אצלי השיר הזה כנטול מעוף. אני לא מתחבר בכלל לכיוון הזה והסגנון המלודרמטי של המטאל החדש עושה לי קוצים בישבן כי אני ממתין לגל הבלאק שישטוף את נשמתי, מה שלא קורה. דומה שהקושי העז שלי להעלים מלב את זכרונם של אלבומיה הראשונים של האגדה האוסטרית הזו, האלבומים של הבלאק העמוק והאפל בכל כך הרבה רמות, מעיב על היכולת שלי להינות מעומקו של שיר הפתיחה בגלל סגנונו החדש ובגלל הרתיעה שלי מקרוס-אוברים של להקות מטאל שעליה כתבתי במקום אחר (הנה כאן).

אבל כל זה רק בהאזנה הראשונה.

שכן, מעבר להתרשמות המוזיקלית המידית ולאחר כמה שמיעות הבחנתי בכמה דברים ששינו את נקודת האזנתי ליצירה הזו וראוי לתת עליהם את הדעת מכיוון שבניגוד לפופ (נניח), במטאל יש לעתים תכופות רבדים נוספים ופנימיים יותר שאינם ניכרים באבחת החרב הראשונה וצריך עמל כדי להשיגם באמת.

ראש וראשון לתכונות הייחודיות ליצירה שלנו: כל שיר מתחבר לבא אחריו. זוהי מהותו הבסיסית של שיתוף הפעולה עליו דיברתי אולם התברר לי שאלבום הזה ניחן בעומקים נוספים ועמוקים מזה. כמו חדר לפנים מחדר.

שנית: החיבור של כל שיר לבא אחריו אינו פשוט: הוא כולו נשען על הקטע הראשון של Abigor. שיר הפתיחה שלהם סלל דרך כך שכל שיר מה-3 שבאים אחריו הוא העצמה של מוטיב מוזיקלי אחד לפחות שהופיע כבר בשיר הראשון. קשה לי להצביע מה המוטיב שמועצם בכל שיר אולם משמיעות חוזרות ונשנות שמתי לב לעניין הזה יותר ויותר.

שלישית, השמות והמלל בשירים: ANTM = Abigor – Nightbringer – Thy Darkend Sahde – Mortuus.

כלומר השם של היצירה הנו ראשי התיבות של יוצריה. זה אומר שלשמות יש כאן משמעות מעבר למליצה. אם כך הוא הדבר, מותר יהיה לנו להגות מעט בעומקם של השמות (שכן נראה שהיוצרים נתנו דעתם על העניין הזה והוא אינו מקרי או סתמי): אחת המשמעויות היא ש-ANTM הוא גם צירוף העיצורים היוצר את המילה 'הִמנון' באנגלית. הימנון, הוא יצירה מוזיקלית המבטאת את החיבור הנפשי של אדם יחיד אל עניין גדול ממנו. כך למשל: לאומות יש הימנונים. לאוכלוסיות הקמות מעפר ומתלכדות שוב להשיב את כוחן. בחירתו של ההימנון היא בחירה של הניגון המיוחד הזה שפורט על הנימים העמוקים ביותר בנפש לעשותם מחוברים אל פנימיות העניין אליו (או עליו) שרים.

במובן הזה מתחוורת עומקה של היצירה: זהו מעשה חושב של Black Metal שמבקש להכניס אותך אל עומקו של הנסתר מלב. יצירה שעוסקת בנסתר היא בטבעה מיוחדת יותר כמעט תמיד משום שהיא עשויה בזהירות. מגלה טפח ומכסה טפחיים. אם כך שומה עלינו לצעוד פנימה אל נבכיה ולהתחיל להעמיק בידיעת פרטיה וענייניה הפנימיים והכמוסים יותר.

הצירוף הזה בשם, ייתכן שהוא אומר גם שעצם החיבור בין היוצרים הוא חיבור הימנוני ולכן השיתוף הזה בין השירים: השגת העניין האחד – המשותף – שמלכד את השורות.

זה גם אומר דבר נוסף: Abigor ששימשו כאן ככוהן הגדול של הטקס היתוו את הדרך לארבעת ראשי המחנות להופיע. וזה מתאים דווקא ל-Abigor במיוחד לאור יצירותיהם המאוחרות בהן התחדדה אצלם התודעה הפולחנית דווקא. בניגוד (אולי) לתחילת דרכם שבה התמקדו יותר בהבאת ה-sinister שבעמדה השטניסטית אל מרכז המוזיקה שלהם, באלבומים המאוחרים הם פנו לעבר מיסודה מחדש של האסתטיקה הפולחנית הנשכחת. זו שנעלמה עם היעלמותו של העולם הישן, היעלמות שהתאפיינה בעזיבת הפולחניות והתחלת הפנייה אל הדתות. עוד נרחיב על זה בהמשך.

אם צועדים פנימה אל האופל אזי מן המפורסמות היא שפולחן במהותו הוא חיבור בין עולם הגשמי לזה הרוחני שמטבע הדברים נפרד מן הגשמי הפרדה מאולצת. 'העולם הזה' אינו יכול להכיל את הכל ועל כן הדברים העילאיים חבויים הם ושרויים בהסתר. על כן ליבת הפולחן הקדום הייתה תמיד עשויה כדי להשיג שלמות, או אחדות של האלמנטים. זו הסיבה שאסתטיקה וסימליות היו חשובות שכן הן ביטאו את ההרמוניה במציאות, זו שאינה בולטת אך שרוצים להבליטה. זו גם כנראה הסיבה שיש כאן unite כמו שאמרתי ולא split. ואין סמל ראוי יותר לניסיון לאחד את כל כוחות המציאות כמו המעגל המכיל בתוכו באופן עצמי את ארבע רוחות השמים. גם על המעגל נדבר עוד בהמשך.

ואכן, כל כוח מן המחנות נושא אותך למקום אחר בארבע פינות ההויה, כמו ארבע רוחות השמים. לכן ארבעה היוצרים הם ארבעה ראשים. מבחינה מוזיקלית כל להקה הביאה איתה סגנון אחר השונה בטמפו, בהעמדה האסתטית (כלומר בהגשה) ובהדגשות.

הקטע האחרון שייך ל-Mortuus ומעניין שגם סיומו אינו סיום, אלא הוא שיבה אל ההתחלה: הוא נסוג אל תוך בדיוק אותה המלודיה שפתחה את האלבום. כלומר יש כאן מעגל גם מבחינה מוזיקלית.

עוד רובד מעניין שכדאי לשים אליו לב הוא ששמות הלהקות מייצגות את המסע השלם שהטקס המוזיקלי הזה של ANTM מנסה להעביר את המאזין אליו: בתחילה, נפתח המסע עם Abigor שהוא לפי הדמונולוגיה הנוצרית השד הממונה על הגהינום, מפקדם של ששים הלגיונות הרכוב על סוס הנראה כשלד מכונף. דמות מיתולוגית בעלת חזות אפלה ומסתורית. השד המכונף הזה, הוא נציגו של האופל המגיע מתוכו ובא להכניס אותנו לנבכיו של העולם הנעלם. אחרי הפתיחה של שד השאול מגיע Nightbringer שכשמו כן הוא: מביא את הלילה בכנפיו. השיר שלהם אכן כבר נושא אותך ממפתן השער פנימה אל המחשכים, במלחמה. ואכן השיר השני עשוי כמו שיר בלאק מטאל טיפוסי שמזכיר קצת את Limbonic Art: ריפים מהירים המייצרים טמפו איטי עם אפקט שמזכיר קצת את התנועה של הגלים בים. אולי כמו כמו לחצות את נהר השאול בקומדיה האלוהית של דנטה אליגיירי. שזהו תפקידם של Nightbringer בחלק הזה של הטקס כאמור.

אחרי הכניסה פנימה מגיע תורם של Thy Darkened Shade, שכשמם כן הם: מביאים אל הנפש את עומקו של הגוון האפל של הלילה ההוא ש-Nightbringer הביאונו אל תוכו. כלומר הם כבר מגלים לנו את הסוד הפנימי של הכוח שבחשיכה. של גילוי העצמיות שלך בתוך מה שמפחיד לחשוב שהוא אתה.

את האלבום חותמים Mortuus שמשמעם המילולי הוא: מוות. ואכן בתום המסע מובן שהנפש נעתקה ממקומה והצטרפה אל העולם של המתים – הלא הוא עולם החשיכה. אולם הנעימה המסכמת בשיר של Mortuus שכאמור מחברת אותנו לתחילת הנעימה של Abigor מייצרת מן תחושה שהמוות אינו סוף כאן, אולי התחלה.

*

שורש הפגאניזם: האלוה שבטבע

הפולחניות הפגאנית היא במהותה הרצון לגלות את האלוהי בתוך הטבעי. במובנים לא מעטים הפגאניזם הוא הביטוי היסודי לכמיהתו הקמאית של האדם להיות אלוה. ראוי לשם לב לכך שכל עולם התוכן האלילי עסוק בסגידה לאלים הנמוכים, כלומר אלו האימננטיים. הוא עוסק בהם דווקא מכיוון שמה שהוא אימננטי הוא גם מוחשי-רוחני בה בעת; אלו הם הכוחות המורגשים היטב בקיום הבסיסי ביותר והחווייתי ביותר של האדם. אלים כמו אהבה, שנאה או מלחמה היו נפוצים במקדשים האליליים בניגוד לסגידה הנדירה למדי לאלים הגבוהים (כמו כרונוס או כאוס ביוון העתיקה למשל שכמעט ולא היה מי שיסגוד להם בהיותם אלים לא אימננטיים).

משבר ההתגלות של האל העליון

הופעתה של הבשורה העברית שברה את המעגל הזה כי היא הציגה למציאות את ההתגלות ובכך "חטפה" מן האדם הפולחני את העיסוק המשלהב בעצמו ובטבע הסובב אותו כאילו הוא האלוה של עצמו. שבירה זו סדקה את הדומיננטיות של הנטייה האלילית הזו להפוך את האדם לאלוהים. ברגע שהתגלה האלוה הנעתק, זה שאינו חלק מהמציאות עצמה אלא זה שיצר אותה מלכתחילה – הופקע מעמדו של הדמיון והאדם נאלץ עתה להכיר במה שמחוצה לו. עמדה זו הייתה קשה מנשוא בראשית ההיסטוריה ובהתאם הולידה התנגדות אנושית עזה, באופן מפתיע (או מאוד לא מפתיע תלוי איך מסתכלים על זה) דווקא בתוך האומה שנשאה איתה את הבשורה הזו עצמה.

ההתנגדות לאל הטרנצנדנטי לא הייתה תוצאה של כפירה כפי שנוהגים בטעות המוני אדם לחשוב, אלא דווקא תוצאתו של השבר האנושי הבסיסי: האדם שטעם מעץ הדעת התחייב עתה לפנות את מקומו, לכפוף ראש. זהו מחיר שהנפש הבלתי בוגרת של האנושות לא הייתה בשלה עדיין לשלם.

אבל הישראליים איבדו את הממלכה ומקדשם חרב. חורבן הפולחניות הישראלית הקדומה הקיץ את הקץ על התגלות הבלתי אמצעית והאלוה החיצוני ההוא פסק מלדבר עם האדם. מעתה נזרקה האנושות אל חלל ההוויה כמו אל תוך מערבולת. מכיוון שהאלוה שמחוץ למציאות העניק משמעות גם לכוחות הנמוכים וכל העושר הזה כולו פסק, נותרה המציאות עבשה וחסרת חיים. קצת כמו אלוהים מת. ואכן האנושות חוותה את השבר כמותו של האלוהים ולכן נטשה את הפולחן לאט לאט. מתוך העצבות שתפסה את הלבבות, ניסו הדתות להחליף את הפולחניות העשירה והתוססת שהייתה פעם מנת חלקה של האנושות בעולם הקדום ההוא שבו הכל היה עוצמתי ובעל משמעות, אך ללא הצלחה רבה. הדתות היו לא יותר מחיקוי דל וחסר מעוף לאותה הפסגה הרוחנית שהייתה מנת חלקם של הקדמונים. נשארנו עם תחליף במקום עם הדבר האמיתי.

הלב הפועם של הבלאק מטאל

לדעתי, הנפש של היוצרים בענף הפולחני[1] של הבלאק מטאל האירופאי (כמו ארבעת אלו שהתאגדו כאן ל-ANTM) מתגעגעים לעוצמה ההיא שהייתה נחלת העבר. ספק מבקשים להשיב את העבר ספק רק עורגים אליו ותו לא, מכל מקום הם עושים מוזיקה ותכנים שלחלוטין מנסים לנתץ את התחליף הדלוח של הדתות ולחזור ולהיות שוב כמו קדמוניהם: אלו שמבקשים לגלות בעצמם אלוה. זהו לדעתי הגרעין המניע את היצירה הפולחנית של הבלאק מטאל על כל צבעיה וזהו גם לטעמי המתח הנפשי שעומד מאחורי המסע של ANTM.

במובן העמוק, זו אותה האמירה שגיליתי כשהתאהבתי ב- Anthems to the Welkin at Dusk ובבלאק מטאל בכלל.

*

יוסף בן עוז

מרץ 2017

[1] במונח הענף הפולחני אני מתכוון לכל הלהקות שיוצרות בלאק שעוסק בפולחן Occult בתור ליבת הכתיבה שלהן.